לשון הזהב שבת קנג

וע"ש מ"ש לתרץ בטוב ב' פנים אמנם כאן שכ' ארבעים הוא תמוה ולמ"ש א"ש אחר שנאמר שגם התירץ א"ש טפי למ"ש דמאי שאמר ר"י דבא להשמיענו שחייב על כל א' ואחד לא מישתמע זה ממנין דמה לי מנין אבות או מנין חטאת ורש"י לעיל דחק לפרש דמשמיענו כמה חטאת יכול להתחייב אמנם אינו מתורץ ולפמ"ש א"ש דלכאורה לא מקשה כלום מנינא למה לי הא טובא אתי לאשמועינן דאינו חייב אלא א"כ עשה ארבעי' ואז חייב חסר אחת וכנ"ל אבל הוא טעות דא"א דעל כולן אינו חייב אלא אחת אין נ"מ בזה דאם עשאו בפ"ע אפי' הוי תולדה חייב ואם עשאו עם אחרת בין כך ובין כך אין חייב אלא א' לכך באמת קאמר ר"י שאם עשאן כולם חייב על כל א' ושפיר תנא מנינא לאשמועינן זה שכתבתי דאין חייב ל"ט אלא אם עשה מ' חייב חסר א' וכמ"ש והוא מדוקדק ברש"י ולפ"ז מתורץ ג"כ דברי רש"י הנ"ל שק' לרש"י אף אם אינו חייב אלא א' עכ"פ מיקרי אבות הואיל וחשובין כדאמר בריש ב"ק וקמ"ל נמי דבהנך ארבעי' הוא חסר א' דלא מיקרי או כותש או חד מהנך לכך פירש"י אף בלא מנין ידענא זה דניחזי דלא מנה ארבעים והוי קשה אמאי תני הנך ולא כותש ונתרץ נמי כן ע"כ דהא עכשיו נמי מסברא ידענא אכותש דלא חשבו ומתרץ כמ"ש ודוק:

בתוס' בד"ה הקושר והמתיר צ"ע אי מחייב במתיר שלא ע"מ לקשור וכו' ולפי מה שפירש"י וכו' אבל ר"ח פי' וכו' עד ולפ"ז וכו' עד וצ"ע לכאורה הוא תמוה דא"כ מוכח דבעי ע"מ לקשור ומ"ש המפרשים שמסופקין אם עיקר כפירש"י או כפי' התוס' והוא תמוה הא כבר כ' דלשון קטר לא משמע כפירושו ולענ"ד דלק"מ דהא הגמ' שם דחי זה התירץ ואסיק שכן צדי חלזון קושרין ומתירין אע"פ שרש"י פי' גם שם מתירין מזה וקושרין בזה אינו מוכרח דתמיד הוא כך דודאי זימנין הי' צריך להתיר כשהי' ארוך או רחב אף שלא לקשור וזימנין הי' ע"מ לקשור אלא דעיקר הספק הוא להתוס' שיפטור משום מקלקל כמו מוחק וסותר דודאי לאו פטורייהו משום דלא הוי במשכן אלא משום מקלקל אלא דלפירש"י דלתי' ראשון לא הוי אלא ע"מ שלא לקשור א"א דפטור בכה"ג משום מקלקל א"כ עיקר מלאכה לא הוי במשכן כמו בקורע בעינן במשכן ע"מ לתפור וכן באינך וא"כ ע"כ לתירץ ראשון מפרש המשנה דחייב אף שלא לקשור א"כ מה"ת לומר דהדר בתירץ השני מזה כיון דגם לתירץ השני הוי שניהם במשכן ומקלקל ודאי לא הוי דא"כ האיך מפרש תירץ הראשון אבל לפר"ח י"ל דהוי מקלקל ולכך משכח שפיר לתירץ הראשון ע"מ לקשור וגם לתירץ השני אף דהיו שניהם במשכן נמי פטור משום מקלקל או י"ל דלא הוי מקלקל וא"כ גם לתירץ הראשון אף דלא הוי אלא ע"מ לקשור אין חילוק וחייב דמ"ש כיון דלא הוי מקלקל וגם אף אם נאמר דלתירץ הראשון פטור שלא ע"מ לקשור היינו משום דלא הוי במשכן כיון דלא הוי מקלקל ואם כן לבתר דאסיק תירץ השני דהוי אף שלא לקשור חייב שפיר ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה משום זורע אין להוכיח וכו' דהא לא קאמר וכו' הלשון דהא קשה מאד דלכאורה אינו מוכרח אלא דיש לפרש והל"ל די"ל דה"ק שאם התרה כמו שכ' לקמן אמנם כד דייקת א"ש דגם יל"ד מ"ש אבל בריש תולין משמע קצת וכו' מאי אולמי' דשם מכאן כמו שיש לדחות כאן כן שם כמ"ש התוס' בעצמם אח"כ אמנם א"ש הכל דע"כ תוס' לא פירשו כפירש"י אמשום זורע שלענין חיוב אחד אתי לאשמועינן דא"כ לא התחילו כלום אלא שהתוס' לא רצו לפרש כן או כמ"ש המפרשים דזה כבר אשמועינן או נ"ל דלשון משום לא משמע להו כן אלא דהחיוב הוא משום מלאכה דזורע להתרות בו כן וא"כ ע"כ א"א לפרש שצריך להתרות בו משום זורע דהאיך שייך לומר בנוטע שצריך להתרות בו משום זורע הא נוטע גופא הוי אב כמו שאסיק דמבריך וכו' חייב אם התרה משום נוטע וקושית הגמ' לא קאי אלא אמבריך וכו' אלא ודאי משום זורע היינו אם התרה בו משום זורע חייב ומשום איהו גופא נמי חייב כן נמי יש לפרש במבריך דמשום איהו גופא נמי חייב כיון דמוכח כן גבי נוטע והגמ' לא מקשה אלא אמבריך דחייב נמי אם התרה משום נוטע והוצרך לשנות אף אבל משום איהו גופא גבי מבריך יש להסתפק אלא דמכאן אין ראי' ודאי דא"א לפרש דוקא משום זורע או נוטע וכמ"ש אמנם שם יש לפרש דדוקא קאמר יש קצת ראי' אלא דיש לדחות ודוק:

בא"ד ועוד ראי' דבריש ב"ק וכו' והוא תמוה כמ"ש המהרש"א דאפי' לפי' התוס' דאם התרה משום אב חייב נמי קשה ומ"ש המהרש"א הוא תמוה דהא עיקר ראיות התוס' הוא מן משמר דאם התרו בו משום בורר חייב ומשום מרקד פטור דהוי כמלעיג ובהדיא אמרינן הכא היינו בורר היינו מרקד ואפ"ה הוי מלעיג כיון דלא הוי אב דידי' וכן בכותש היינו משום דהוי תולדה דדש ואם הוי אב כמו שמשמע מפירש"י ודאי אינו חייב אם התרה משום דש כיון דהוא אב בפני עצמו ומה שהביא ראי' ממיסך ואורג אינו ראי' כלל כמ"ש התוס' בעמוד שלאח"ז בד"ה אע"ג דאיכא שהם היינו אב ממש וכן מנפץ ואינך אבל כותש וכן בורר ומרקד הם שני דברים אלא שדומה לכך הוי או תולדה או אב בפ"ע וכן כל תולדת ע"כ לאו היינו ממש האב שא"כ הוי אב ההוא ממש כמ"ש רש"י בנוטע וכן במיסך ואורג וא"כ ע"כ אי לא הוי תולדה לא הוי חייב אם התרה בו משום זה שהוא אב שהוי כמלעיג כמו בורר ומרקד וא"כ הדרה קושיא לדוכתי' והמהרש"א עירבב הדברים מאי שאינו דומה לדומה כלל ודבריו צ"ע אך דברי התוס' נלע"ד לתרץ בטוב טעם דלכאורה ראיות התוס' הוא תמוה דמאי ראיה מר"א לרבנן לר"א אין שייך לחייב אם התרה לתולדה משום אב דלר"א הוי ב' מלאכות דהא חייב ב' אם עשה אב ותולדה וכי יסבור ר"א שאם עשה מלאכה א' ב"פ בהעלם א' שחייב שתים אלא ע"כ משום דמיקרי ב' מלאכות והוי התראה ממלאכה אחרת משא"כ לרבנן דס"ל דאם עשה אב ותולדה חייב א' והטעם כמ"ש רש"י בריש פרקין דהוי כעושה וחוזר ועושה ע"כ דהוי כמלאכה אחת לכך אם התרה בו משום אב חייב וא"כ שפיר מקשה הגמרא שם לר"א דמחייב אתולדה במקום אב ע"כ אם התרה משום אב פטור אמאי קרי ליה אב אלא שהתוס' שפיר הביאו ראי' לדחות סברא זו דאם נאמר שאם התרה אתולדה משום תולדה גופא פטור רק משום אב הוא