לשון הזהב שבת קנא

תדע דא"ת דר"י ור"ל סברי דפטור תינוק שנשבה בכל התורה פשיטא קשה דכאן אסיק אפי' בשבת ומכ"ש בכל התורה דאפי' לה"א כאן חייב אלא ודאי דכאן אמר רק אליבא דרבא וממתניתן ודאי לא קשה אר"י ור"ל דהא אינהו מוקי מתניתן בהדיא בהכיר ולבסוף שכח מכ"ש אם נא' כמ"ש דר"י ור"ל לא פטרי אלא בשבת דלק"מ ואדרבא בזה מתורץ מה שבעי רש"י בזה שפירש כן כגון גר שנתגייר והיינו שבא לתרץ קושית התוס' דליקשי ממתניתן ותירוצם דחוק מאד אבל לפירש"י לק"מ במשנה כמו לר"י ור"ל וגם לשון אומר מותר לא שייך בשוכח עיקר שבת כמ"ש רש"י לעיל אלא שתוס' לא רצו לפרש כן דא"כ לא מקשי מדבעי רבא מר"נ דע"כ שם לא מיירי מתינוק או גר ובאמת דברי רש"י דלקמן צריך ביאור רחב כמו שנבאר בסמוך אמנם כאן פירש"י נכון ומוכרח ודוק:

ברש"י בד"ה עד כאן לא קבעי וכו' עד דהיינו אומר מותר וכו' עד העלם זה וזה דברי רש"י בכאן תמוהין מאד שסותר א"ע בפירושו לעיל כמ"ש מהר"מ דלהדיא כ' גבי העלם זו"ז שמיירי שיודע עדיין עיקר שבת ותירץ מהר"מ תמוה מאד שמייתי בעי דרבא ומביא ראי' מהמשנה ויותר תמוה שסותר כאן דברי עצמו בסמוך שכ' אומר מותר היינו כגון גר שנתגייר וכו' והוא מוכרח דאל"ה קשה ממשנה וגם הלשון אומר מותר לא שייך אפי' בהכיר ולבסוף שכח מכ"ש ביודע עדיין עיקר שבת וכאן כתב דהעלם זו"ז הוי אומר מותר דמיירי ביודע עדיין עיקר שבת כמו שפירש"י לעיל ומוכרח וא"כ מכאן סותר את עצמו מיני' ובי' ואף א"ת שלא נפרש כאן העלם זו"ז כמו שפירש לעיל עדיין קשה טובא מה"ת לומר דהעלם זו"ז הוי גר שנתגייר ומנ"ל להקשות ומה"ת ליחייב תרתי בגר שנתגייר אין זה אלא תמה ונלע"ד לפרש דברי רש"י בכאן קודם שלא יסתור מיני' ובי' והוא דודאי כאן רוצה לפרש והוא מוכרח כאן שהעלם זו"ז היינו שוכח עיקר שבת לגמרי ואומר מותר ודאי הוי כגון גר שנתגייר כדמשמע לעיל וא"כ לק"מ מהמשנה דמיירי בהכיר ולבסוף שכח אבל גר שנתגייר י"ל דפטור גבי שבת כמו שבאמת סברי ר"י ור"ל הכי לעיל לכך מוכרח להוכיח מדברי רבא שע"כ ל"ל דר"י ור"ל מדבעי גבי העלם זו"ז דהיינו נמי הכיר ולבסוף שכח אי מחייב תרתי ולא פשט מהמשנה אלא ע"כ משום די"ל המשנה בגר שנתגייר דהוי אומר מותר אלמא דלא פטור לגמרי כר"י ור"ל דאי ס"ל כוותייהו מאי בעי אע"ג דהתוס' לעיל מחלקין בע"א דהמשנה מיירי ששכח לגמרי דאפי' מדכרי לי' לא מידכר ורבא בעי היכא דלא שכח לגמרי ואי מדכרי לי' מידכר לרש"י אליבא שיטתי' ולהגמ' דכאן מתרץ בדרך יותר נאות כמ"ש או י"ל דרש"י כאן ס"ל ג"כ כהתי' התוס' שם מ"ש כאן והא דכתב אאומר מותר כגון גר שנתגייר דהיינו כגון גר ולא גר ממש אלא שעכשיו שכח לגמרי כגון גר שנתגייר אפי' מדכרי לי' לא מדכר ואפ"ה רוצה לפטרו גבי שבת ע"ג דלא הוי אומר מותר ממש משום דבעינן מלאכת מחשבת ולכך באמת בע"א חייב זה הנראה מפירש"י כאן וג"כ אינו סותר דברי עצמו ע"פ הסיגנון שכתבתי שמוכח ג"כ מדברי רבא דאף כה"ג מיחייב חדא עכ"פ דלא פטור לגמרי דאל"ה מאי בעי ליפשט מהמשנה אלא ע"כ משום דהמשנה מיירי בכה"ג אלמא אפי' בכה"ג חייב כנ"ל נכון כאן אמנם סותר דברי עצמו מ"ש שם דהעלם זו"ז הוי יודע עדיין עיקר שבת ע"ש אלמא לא ס"ל כתירץ התוס' שם ומכ"ש תירוץ שכתבתי אני דמשנה מיירי בגר שנתגייר ע"ש ברש"י אמנם ע"ש בחידושינו מ"ש בפי' התוס' והוא הנכון ומחוור שם שהתוס' לא פליגי ארש"י שגם רש"י ס"ל כתי' התוס' אלא שקודם באו להמשנה דאבות מלאכות מה"ת לנו לכנוס בדוחקים אבל לפי מאי שהוכיח מהמשנה דאבות מלאכות דאפי' שכח לגמרי מחייב על כל א' וא' ע"כ מוכרחין אנו לחלק מהמשנה דריש כלל גדול כמ"ש התוס' או כמ"ש שלא יוקשו המשניות אהדדי ואפשר גם התוס' ס"ל שם התירץ שכתבתי אליבא דרבא דמשנה דריש פרקין מיירי בגר שנתגייר אלא שהתוס' רצו לתרץ גם אליבא דר"י ור"ל רומיא דמשניות אבל לרבא למה לנו לדוחקי' אע"ג שכתבתי שם דלפי מאי דמשני בתחומין נשאר פירש"י דרבא לא בעי אלא ביודע עדיין סוגיא דכאן ודאי לא ס"ל הכי ובאמת אין סברא לומר כן דהא לא משני כן אלא א"א דמחייב חדא בהעלם זו"ז אבל אי מיחייב תרתי מה"ת לוקמה כר"ע ולא כרבנן הא אמרינן שם דהוי שפיר גם אליבא דרבנן והיינו אליבא דר"י ור"ל כתירץ התוס' דלשם וא"א דרבא סבר כרב ושמואל מתפרש ביותר נאות כמ"ש ורש"י לא כ' שם אלא לפי הה"א וכמ"ש שם ע"ש שכן משמע לשון התוס' שמחזק פירש"י וא"כ גם כאן לק"מ ודוק היטב:

בתוס' בד"ה נתכוין להגבי' וקשה לר"ת דבס"פ ספק אכל וכו' עד ולקמן בפ' הזורק פטר רבא לכאורה אין כאן מקום קושיא ארש"י מכריתות ודאי לק"מ דבהדיא כ' שם רש"י דשמואל פליג ארבא ואביי ע"ש וגם מהזורק מלבד שלא נזכר שם רבא כלל ואדרבא כל הסוגיא שם אזלא לפרש ארב יהודא אמר שמואל מחייב הי' ר' יהודא שתים ע"ש ולשמואל שפיר קאמר התם הכי אלא אף אם נאמר דהתוס' היו גורסין שם רבא או דהתו' הוכיחו מהמסקנא שם גבי פשיטא נתכוין לזרוק ח' וכו' ופשיט ליה מדלעיל דאמר רבינא לרב אשי וכו' ע"ש ומשמע דליכא שום חולק אף לאביי ורבא אמנם אעפ"כ אין כאן מקום קושיא דודאי היכא דקפיד דוקא אמחובר זה ולא אחר פטור אף לרש"י אליבא דכ"ע כדמשמע התם גבי תאנים לבנות ושחורות וגבי הי' צריך לזה ע"ש אלא היכא דלא קפיד רק שנתכוין לזה ונטל מזה פליגי לרש"י שם וכן משמע שם בגמ' דגם תנאי פליגי בהכי אי דרשינן מאשר חטא בה או מלאכת מחשבת בכה"ג ע"ש ואביי ורבא דרשי מאשר חטא בה כמ"ש רש"י כאן ושם לכך מקשה התם שפיר דסתם זרק ח' או ד' משמע שצריך לו שם ודאי קפיד ובאמת משמע באומר כל מקום שתרצה תינוח חייב היינו דלא קפיד דודאי אומר לאו דוקא וגם בסתם חייב היכא דידעינן ודאי דלא קפיד אלא משום נתכוין לזרוק ד' או ח' משמע שצריך לו שם דאל"ה הוי נתכוין לזרוק בר"ה סתמא הוצרך לאוקמא כן תדע דהא בסוגיא שם מעיקרא כגון שאמר עד דנפקא לר"ה תנוח נמי נידוק דוקא אבל סתמא חייב בכל ענין וא"כ מוכח להפך וגם קשה הדיוקים אלא ודאי דאומר לאו דוקא אלא