לשון הזהב שבת קנ

וא"כ ודאי ה"ה רב דימי מיירי בהפרשה אף לאחר המעשים את"ל דבידיעות פליגי אבל הפרשות מחלקות לכ"ע אחר המעשים בחטאת ה"ה הכא אם הפריש לאחר המעשים ואח"כ נודע על הב' וכן כולם מחייב על כל אחת ואחת דמ"ש והא דנקט הגמ' במעשה דלאחר הפרשה משום דמספקא ליה לעיל ואת"ל דאף בהפרשות פליגי לא מחלק גם הפרשה לאחר מעשים לר"ל אבל ודאי רב דימי גופא כיון שהי' מסופק אמר סתמא דהפרשות מחלקות אי פליגי בתרוייהו מחלקות בין המעשים לכ"ע ואי בידיעות פליגי מחלקות אף לאחר המעשים לכ"ע וזה דוקא למאן דבעי ידיעה בתחילה אבל למאן דלא בעי ידיעה א"א לומר שיהא הפרשה מחלק לאחר המעשים דהא אף כפרה אינה מחלקת לאחר המעשים דאם הביא על אחת מתכפרין כולן אף שלא נודע עלייהו וכמ"ש התוס' לעיל לכך נקט למאן דבעי ידיעה דאז הפרשה מחלקת אף לאחר המעשים את"ל דבידיעות פליגי ודוק:

בתוס' בד"ה בעל ה' בעילות וכו' עד וא"ת הניחא וכו' עד אמאי אין חייב אלא א' ליחייב ב' וכו' לכאורה נ"ל דתו' פליגי ארש"י שכ' בד"ה והרי חטאת שאם הביא קודם שנודע לו החטא אינה מכפרת דכתיב וכו' משמע באשם דלא בעי ידיעה כה"ג אם הביא אשם אף קודם שנודע לו לשום חטא אף שעשה איסור לפ"ד מ"מ אם באמת חייב אשם מכפר בלא שום ידיעה וא"כ אין מקום לקושית התו' דהא אף ידיעה א' אין גורמת כפרה דאם הביא בלא שום ידיעה הי' מתכפר וא"ל דק' התוס' דאפ"ה גורם כפרה כיון דודאי לכתחילה אסור להביא ודאי לא הי' עושה איסור ולא הי' יכול להתכפר דא"כ לא מתרצין התוס' מידי ע"ש שכ' אפילו למ"ד וכו' מ"מ כיון דאם עבר ע"ש וא"כ מאי מקשין אלא ע"כ דס"ל להתו' בכה"ג אפי' בדיעבד לא מתכפר כיון שעשה איסור חולין בעזרה ולא צריך קרא בחטאת אלא לגוונא שכ' התוס' שאם הביא על אחד ולא נודע לו על האחרות שעשה בהעלם א' אינו מתכפר בחטאת משא"כ באשם ודוק:

אמנם להשוות המחלוקת יש לכוין זה אף ברש"י ודוק או י"ל שגם תוס' ס"ל כרש"י אלא אפ"ה גורם כפרה וכמ"ש משא"כ לתירץ התוס' שאינו אלא איסור בעלמא מיקרי יכול להתכפר כיון שאם עבר ועשה ודוק. בא"ד ליחייב שתים לכל הפחות וכו' יש לי מקום עיון גדול כאן דמשמע בשתים סגי הא כיון דידיעה ראשונה מחלקת דגורמת כפרה דאל"ה לא הי' יכול להביא קרבן בלי שום ידיעה וא"כ על בעילה שני' חייב עוד א' כמ"ש התוס' וא"כ גם ידיעה שני' מחלק אף דכבר הי' לו ידיעה ראשונה כיון דחייב שתים ולא הי' יכול להביא קרבן השני בלי שום ידיעה וא"כ אף השני' מחלק וכיון דחייב שלש אף ידיעה שלישית גורמת כפרה שלישית ומחלקת וכן כולם א"כ חייב קרבן על כל א' וא' דהיינו ה' ואיך כתבו התוס' ליחייב שתים וא"ל דבאמת כוונתם כן דהא לשונם בהדיא לא משמע הכי ולכאורה הי' נראה לי לתרץ דבתר דהי' לו ידיעה שני' שוב אין הראשונה גורמת כפרה למפרע דאף אם לא הי' נודע עלי' הי' מתכפר עם השני' אע"ג דבשעת מעשה שהי' לו ידיעה ראשונה היתה גורמת כפרה וראוי לחלק בין ראשונה לבעילה שני' י"ל דלא ס"ל לר"י ידיעה דגורמת כפרה מחלקת כמו כפרה אלא היכי שהוא גורמת עד הבאת הכפרה משא"כ הכא דאיגלי מילתא למפרע דלא גרמה כפרה אינה מחלקת להתחייב עכשיו שתי כפרות וכן בידיעה שני' כשנודע לו השלישית וכן בכולם וכן משמע להדיא לשון התוס' דכתבו דהא צריך ידיעה אחת לכל הפחות משמע אף דא"צ ראשונה ושני' למפרע עכ"פ אחת בעי וכן מוכח דזה כוונת התוס' שכתבו לכל הפחות דלפי פשוטו קשה מאי לכל הפחות משמע דיש סברא דצריך יותר אלא אף א"ת דא"צ יותר לכל הפחות אחת צריך וזה תמוה למה יצטרך יותר כיון דמביא על אחת בידיעה ודאי מתכפר על כולן דהא א"צ ידיעה בתחילה ס"ל השתא אלא להביא כפרה עכ"פ צריך ידיעה אחת דמה"ת יביא קרבן אבל יותר למה יצטרך ואם יש איזה סברא שצריך יותר למה יסגי באחת לפחות אין זה אלא תמה אבל לפמ"ש ניחא דבאמת כיון דידיעה א' מחלקת שוב מחלקת כולן דכמו דידיעה ראשונה גורם כפרה ראשונה כן כולן וכמ"ש דאין סברא לומר איגלי מילתא למפרע דהא בשעת ידיעה היתה מחלקת והי' תיכף חייב שני על ביאה שני' קודם ידיעה אלא אף אם תאמר דאמרינן איגלי מילתא למפרע עכ"פ ידיעה אחת הן ראשונה הן אחרונה צריך כן נראה לכאורה ומוכרח אמנם כד מעיינת שפיר ז"א דא"כ מאי מקשים התוס' כלל דהא לבתר דהי' לו ידיעה אחרונה על ביאה אחרונה שוב איגלי מילתא למפרע דהראשונה לא גרמו כפרה ואחרונה אין לה מה לחלק דהא לא עביד אחריה כלום ועל הידיעה דלאחר מעשה בלא"ה לא מקשים כלום דאף דגורמת הא אפילו כפרה לאחר המעשים אין מחלקת למאן דלא בעי ידיעה כמ"ש לעיל דהא אם הביא כפרה על אחת אף שלא נודע לו על האחרות מתכפרין כולן ובין המעשים קשה ממ"נ או שיקשו יהא חייב על כל אחת או אלא אחת אבל דליחייב שתים אין מקום וצ"ע רב ותמהני שלא הרגיש בזה שום מפורש וע"כ לפענ"ד נראה דבאמת ס"ל להתוס' דאמרינן איגלי מילתא למפרע כמ"ש והוכחתי לכך לא מיחייב על כל אחת אלא דקושית התוס' היכא קאמר תמיד אינו חייב אלא אחת הא ודאי עיקר רבותא דאינו חייב אלא אחת אע"ג דהי' לו ידיעה בין ביאה לביאה אבל על ביאה אחרונה לא נ"מ אם היה לו ידיעה או לאו וא"כ אם לא הי' לו על ביאה אחרונה ידיעה עד לאחר שהביא קרבן וא"כ אף דכפרה אינה מחלקת עכ"פ ידיעה אחת מד' ידיעות שהיה לו חשובה לחלק דגורמת כפרה והוי כאלו הי' מביא כפרה א' בין במעשים דודאי מחלקת וא"כ ליחייב עכ"פ על האחרונה מה שנודע ואחר כפרה שלאחר כל המעשים בפ"ע דידיעה מחלקת ודוק:

ע"ב בגמ' אלא באומר מותר ופירש"י כגון גר שנתגייר וכו' אע"ג דלעיל פירש"י טעם דאומר מותר אנוס הוא וא"כ אף בשאר מצות פטור צ"ל דלפי סברא דהשתא דס"ל כמ"ד דלאו אנוס הוא אלא דבשבת פטור משום דלאו מלאכת מחשבת היא כיון דדמי קצת לאונס דלא ידע משבת כלל במחשבתו וכן באמת לעיל לר"י ור"ל י"ל ג"כ דדוקא גבי שבת פטרי מטעם הנ"ל וכמ"ש שם אע"ג דגמרא כאן דחי האי סברא היינו לרבא ודאי לא ס"ל כן מדבעי רבא מר"נ אבל ר"י ור"ל ודאי סברי כן