לשון הזהב שבת קמד

אין חלוקין שאם קצר כחצי גרוגרת בשגגת שבת וחזר וקצר ח"ג בזדון שבת וש"מ מצטרפין וחייב קמ"ל דלא אלא לענין צירוף מודה רבא דאין מצטרפין דצירוף קיל טפי כמ"ש בגמ' לקמן היכא דהם חלוקין ודאי לא מצטרפי אבל ודאי זימנין אף דאין חלוקין לא מצטרפי דה"נ אשכחן לענין אם שהא ביניהם כדי אכילת פרס דאין חלוקין ולא מצטרפי ל"מ לפי' התוס' דמשום גרירה הוא דאין חלוקין דהיינו ודאי שעיקר חטאת באה על אחת וגוררת השני' בכפרתה ודאי לא שייך כך בצירוף אלא אפי' לפירש"י דאין חלוקין לגמרי ומתחילה לא חייב על שניהם רק חטאת אחת אפ"ה לענין צירוף דקיל טפי לא מצטרפין לכך אמר דוקא קצר כגרוגרת הוא דחייב חטאת א' על שניהם אבל כחצי גרוגרת אינו חייב אפי' חטאת א' ומכאן קצת סמך וראי' לפירש"י דלפי' התוס' לא הוי צריך לאשמועינן ועיין בחידושינו בסמוך דבזה ג"כ מתורץ היטב הגמ' דלקמן גבי מילתא דפשיטא דרבא מיבעי' לי' וכו' ע"ש שבזה א"צ לדוחק המפרשים שם ודוק:

ברש"י בד"ה וחזר וקצר כגרוגרת וכו' עד ולא נודע לו בנתיים שחטא ר"ל משום הכי אינו חייב על שני קצירות רק א' אפי' בלא גרירה דמיקרי העלם א' כמ"ש רש"י בסמוך ומכאן הקשו תוס' בריש פירקין סתירה מפורשת לרש"י שכ' בריש פרקין כיון דא"א דלא שמע הוי ידיעה אף שלא נזכר במלאכות בעת ההיא וע"ש שהקשו עוד ועמ"ש שם ואח"כ לתרץ בכמה פנים אמנם יש להקשות נילוף משם לבתר שכתיב קרא שבשבת הוי ידיעת שגגה בלא ידיעת חטא חשוב לחלק אף שלפי דברינו שם מתורץ גם זה כאן נ"ל לפי פשוטו לתרץ זאת הקושיא וסתירה שאינו דומה כלל זה לזה דהכי לא הוי ידיעת חטא שאף שעת ידיעה הי' העלם החטא שכשנזכר שהיום שבת סבר שהמלאכה מותרת משא"כ התם שאף כשידע שהוא שבת לא נעלם ממנו איסור המלאכה אלא שלא נזכר שעשה המלאכה וכבר הי' לו ידיעת איסור המלאכה ולא נעלם ממנו גם עתה עכשיו שהי' לו ידיעת שבת מצטרף לידיעה ראשונה והוי ידיעת חטא כיון שלא נודע לו שלא חטא ודוק:

ברש"י בד"ה ונודע לו וכו' עד כלומר או על זו או על זו לכאורה אין לו פירוש מה זה כלומר משמע לפרש כן דברי רבא למה לא יתפרש כפשוטו שנודע לו על שניהן אמנם כד דייקנא הוא מוכרח לפירש"י ובא לתרץ ק' התוס' שרש"י מפרש לקמן שעל ב' הקצירות מתכפר בלא גרירה ע"ש לקמן והוא תמוה א"כ מאי מתחיל קצירה גוררת קצירה בבבא ראשונה מאי שייך גרירה הכא ולכאו' זה ק' התוס' לקמן בד"ה גרירה דגרירה ומשום זה דחו פירש"י ע"ש אבל רש"י מתרצו כאן דרבא מיירי או על זה או על זה וא"כ שפיר משמיענו דינא דגרירה אף בבבא ראשונה דהיכא דנודע לו והפריש קרבן על הטחינה לחוד בעינן בקצירה שני' להתכפר בתורת גרירה אף שהוי שני זיתי חלב בהעלם א' כיון שעיקר קרבן לא בא על הקצירה ראשונה רק מתכפרת עם הטחינה ראשון והקצירה השני' אינו יכולה להתכפר עם הטחינה ראשונה כיון שהיא מלאכה אחרת והוי בזדון שבת רק כיון שקצירה ראשונה מתכפרת גוררת השני' כמ"ש רש"י לקמן בטחינה שעמה וכן אם נודע לו והפריש קרבן על הקצירה ראשונה הטחינה גוררת טחינה ומילתא דרבא בקצירה גוררת או או קאמר כמו בנודע והשני מתכפר בלא גרירה וז"ש רש"י מכ"ש שהפריש קרבן על שתיהן דבזה מתכפר בלא גרירה שניהם אלא רבא אמר גוררת להשמיענו אף באו או ונ"ל ברור שגם התוס' לא כיוונו לזה הקושיא שידעו מדברי רש"י פה שלפנינו בהדיא וגם אם כיוונו לזה הוי להו להקשות קושיא חזקה ולא ליכתוב בלשון ונראה אלא ודאי כוונתם לבבא שני' דאמר נמי קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה אע"ג דרש"י פי' דלשון גרירה קאי אטחינה שעמה כלומר גוררת שיתכפרו שניהם מ"מ הלשון נראה להם דחוק דהל"ל קצירה ראשונה גוררת טחינה שעמה ובאמת לא הקשו רק כתבו ונראה לר"י ודוק:

בתוס' בד"ה ונודע לו וכו' עד אלמא אע"ג דנודע לו וכו' עיין במהרש"א מה שהקשה מאי שלא הביאו תוס' מרישא ע"ש וכ' ויש ליישב וישובו פשוט שהתו' בא לאפוקי שלא נימא דהכא מיירי בידיעה לחוד ואפ"ה צריך להביא בסיפא שתים ולא די לו בקרבן א' על הראשונות ויתכפרו האחרונות ממילא שיש לומר שהידיעה קובעת שמאי שנודע לו קודם צריך להפריש על זה קרבן וכן ברישא אינו יכול להביא שתים דהיינו שיביא על האחרונות ויתכפרו הראשונות דכיון שנודע לו מעיקרא על הראשונות צריך להביא דוקא על הראשונות ולא שיתכפרו עם האחרונות וזה מוכח מסיפא דלא דהא נודע לו מעיקרא על הראשון ואפ"ה אינו מביא עליו קרבן אלא מתכפר עם האמצעי וזה לא מוכח מרישא דהא באמת מביא קרבן גם על הראשון והאמצעי ודאי לא קבעתו ידיעה ראשונה שהרי לא נודע לו עד לבסוף וגם בלא"ה לק"מ שעיקר הוכחת התוס' שלא נימא היכא שידיעתו קבע לחייב שתים אינו מתכפר באחד וכן אם יכול להתכפר באחד אינו רשאי להביא שתים דהוי חולין בעזרה כיון שיכול לעשות דרך שיתכפר באחד אף שלא עשה עדיין ושני סברות אלו מוכח מסיפא כמ"ש מהר"מ אבל מרישא לא מוכח מידי דשם אינו מרבה או ממעט דמה לי שיתכפר הב' עם הא' או עם הג' וק'"ל:

דף עא ע"א בגמ' א"ה טחינה נמי תגרר וכו' הך א"ה אין לו פירוש דהא גם מעיקרא ידע דרבא אית לי' גרירה וכיון שלא ידע לחלק בין גרירה א' לב' תקשה נמי טחינה תגרר דדוחק לפרש שידע החילוק כמ"ש רש"י תכף אלא שהקשה כיון שסובר כאביי יסבור ממש כוותי' אף במה שאמר כאן אין זה סברא וגם יל"ד עוד בגמ' למה ליה למימר גרירה אית ליה הלא זה ידע והל"ל בקיצור גרירה דגרירה לית ליה לכן נ"ל לפרש דטעמא דאביי דאית ליה אף גרירה דגרירה משום דסובר דלא מתורת גרירה מתכפר אלא כיון שהוי בהעלם א' אין מתכפר זה בלא זה וא"צ גרירה אפי' הן מאה כך כמ"ש התוס' אף לרבא בקצירה וטחינה א"צ גרירה אף שאין הקרבן בא עליו ורש"י כ"כ אקצירה וקצירה וע"כ סברא אחת מוכרחת אף לרבא דאל"כ הוי גרירה דגרירה אף טחינה ראשונה כן נמי אביי סובר בשתי הסברות וכן משמע הלשון לעיל דאמר טעמא שם טחינה אחת ר"ל ולא הוי גרירה לגרירה וכן נמי משמע