לשון הזהב שבת קמג

מהמשנה בדוחק אלא כל כמה דלא מוכח מה"ת לחלק בדוחק ולבעי' אבל כד מקשה מהמשנה דלקמן ולפי סברתו דהמקשה מוכח משם דאפי' העלם זו"ו שלא ידע כלל בשום מלאכה חייב על כל א' וע"כ צריך לחלק מחמת רומיא דמשנתינו בין היכא דמדכיר לי' דכיר ולהיכא דלא דכיר אבל רבא דבעי ע"כ או דלא אסיק אדעתי' מהוכחה דמשנה דלקמן או דידע מהתירץ דידע לי' בתחומין וכיון דלית לן הוכחה ודאי לא בעי אלא כשידע בשום מלאכה מטעמים הנ"ל וכמ"ש רש"י ואין כאן פלוגתא בין רש"י ותוס' ודוק היטב כי נלע"ד ברור ונכון:

בגמ' הרי העלם שבת בידו אדרבא הרי העלם טומאה בידו הוא תמוה מאי הפשיטות ומאי הקשיא וכן רש"י שפי' ל"ש ואינו חייב אלא א' הוא תמוה מנ"ל ומ"ש המהרש"א שכוונתו נמי כתוס' שנשאר הבעיא ולכך אינו חייב אלא א' משום חולין בעזרה הוא תמוה חדא למה לי' לפרש וגם הל"ל ותיבעי ואנא ידענא וגם לפום ריהטא נ"ל דבספק יש להביא חטאת א' ואשמות תלוין על המותר וגם אגמ' ק' דאם נשאר הבעיא הל"ל תיקו מאי ל"ש וגם הרמב"ם פסק בפשיטות דאינו חייב אלא א' ולא כ' שהוא ספק כדרכו בשאר מקומות הנשאר בספק ונ"ל לפרש הפשיטות מעיקרא היינו ע"פ מ"ש כמה פעמים שכיון שסברא חיצונה לחייב על כמה שבתות ומלאכות בהעלם א' רק חטאת א' כמ"ש רש"י לעיל כיון שכולן חילול שבת א' ולאו אחד אלא שהתורה חידשה חילוק מלאכות וגם חילוק שבתות אין לך בו אלא חידושו ומוקמינן קרא אהיכא דמסתבר יותר אבל היכא דאין דומה למסתבר ויש לחלק ביניהם ודאי מוקמינן לי' אסברא חיצונה כיון שאין לימוד ומזה שיש עליו לימוד לא מוכח כיון שיש לחלק ביניהם מה"ת לחדש בו אע"ג דמצרכינן תרי קראי דהיינו פסוק א' על שגגת שבת ג"כ שלא לחייב רק א' משמע דאי לאו קרא הוי מחייבינן גם בי' על כל א' ולא מוקמינן אמסתבר היינו משום דאי לא כתיב אלא חד קרא ה"א דמקרא מלא דיבר הכתוב ואפיק לגמרי סברא חיצונה והוי מלאכות חלוקין כמו חלב ודם אבל לבתר דכתיבי תרי קראי אלמא דאין חלוקין לגמרי תמיד ולא אפיק לן הסברא חיצונה לגמרי ואינו אלא חידוש מאי שחייב על כל אחת ודאי היכא דיש סברא לכאן ולכאן נשאר בסברא חיצונה וכן נמי ודאי בקראי דחילוק שבתות כמ"ש לעיל גבי הכיר ולבסוף שכח והוא מוכרח שם ברש"י להדיא וכן צ"ל באמת לרב ושמואל דס"ל בהכיר ולבסוף שכח ג"כ אינו חייב אלא א' קשה דילמא קרא דאינו חייב אלא אחת מיירי דוקא בתינוק שנשבה כיון דס"ל דחייב וכן יש כמה ראיות לזה כמ"ש לעיל כ"פ וגם אין צריך ראי' שהוא סברא נכונה והוא כ"פ בש"ס אין לך בו אלא חידושו ואחרי הודיע את זאת מתפרש הפשיטות היטב כיון שאין שום לימוד ע"ז יש סברא לומר הרי שגגת שבת בידו והתורה לא חייבה אלא במסתבר יותר במקום שאין לתלות כלל בשגגה א' וכמ"ש וע"ז השיב לו אדרבא וכו' ר"ל דזימנין חייב כאן יותר אם ניזיל בתר שגגת שבת כגון שעשה ב' מלאכות בהעלם זו"ז בכל שבת בששה שבתות ואם ניזול בתר שגגת שבת יתחייב ששה דאשגגת שבת חייב על כל שבת משא"כ בשגגת מלאכות כמ"ש רש"י במשנה ורבא שבכאן אית לי' הכי בהדיא בכריתות והביאו התוס' לעיל וע"ז מסיק אלא ל"ש ר"ל הך ל"ש הוי פשיטות ר"ל לעולם כפשיטות קמא והקושיא שלך אינו קשה דבאמת לא שנא ר"ל כי היכא דבעית בעושה מלאכות הרבה בשבת א' ופשיטנא לך מסברא לקולא כמ"ש כיון שיש לתלות ג"כ בשגגת שבת מוקמינן אסברא דאינו חייב אלא א' כן נמי פשיטנא בעושה מלאכה א' בשבתות הרבה בהזו"ז דתלי ג"כ בבעי' שלך להיפך ג"כ י"ל זו הסברא דאין לך בו אלא חידושו לחייב על כל שבת אלא היכא דלא הוי אלא שגגת שבת ואז הוי ימים שבנתיים ידיעה דא"א שלא שמע והוי ידיעת כל השגגה אע"ג שלא הוי ידיעת חטא ריבה הכתוב הואיל והוי שגגות טובא שהוי לי' ידיעה בין שגגה לשגגה משא"כ בהעלם זה וזה אף ששמע שהוא שבת עדיין לא הוי ידיעת שגגת מלאכות ומה"ת לרבות לחיוב וא"כ שפיר פשיטנא כיון דהשתא מסיק שאין שום א' מהם עיקר דנימא ממ"נ רק שניהם שוה בשוה ויש לנו למיזל לקולא בשניהם מטעם שכתבנו ואפשר אף אם עשה ששה מלאכות בששה שבתות נמי אינו חייב אלא א' כיון דלאו מחמת ספק אתינן עלה רק מפשיטות מסברא דכאן י"ל דלא שייך ימים שבנתיים וגם לא שגגת מלאכות טובא כיון דבלאו שגגת מלאכות נמי הי' עשאן מחמת שגגת שבת וכן נמי להיפך מימים שבנתיים כדכתיבנא לכך אמר ל"ש ופירש"י דתמיד אינו חייב אלא א' ויש קצת ראי' לזה דאל"כ לא הוי מקשה הגמ' דידע לשבת במאי והוי העלם זו"ז הא משכחת לי' שעשה ל"ט מלאכות בל"ט שבתות דהיינו שאח"כ בל"ח שבתות עשה מכולן רק מלאכה א' ואז ממ"נ חייב ל"ט חטאת מחמת חילק מלאכות דאל"ה לא הוי ממ"נ ודוק:

ועפ"ז יש ג"כ סתירה וקושיא לפי' המהרש"א שכתב מחמת ספק כ' רש"י דאינו חייב אלא א' היכי כ' סתמא דאינו חייב אלא א' וכן לשון הגמ' ל"ש מורה כן שאין שום חילוק הא משכחת כה"ג ובזה נמי מקושר ק' הגמ' לכאן ואין להאריך ודוק היטב:

בתוס' בד"ה הרי העלם שבת בידו וכו' עד סופו הא דלא פירשו כלום ארבא שהשיב לו אדרבא למה וצ"ל להיפך כאן משום דאזיל לחומרא ושם משום חולין בעזרה אלא דלפ"ז דבריו סותרין זא"ז וצ"ל דארבא לק"מ לא טעמא ולא סתירה דמה שאומר אדרבא לאו משום דמסתבר להיפך דא"כ מאי בעי נפשוט להיפך אלא דה"ק שהסברא שלך אינו כלום וא"כ י"ל להיפך נמי כמו זה לכך תיבעי ולשון אדרבא ר"ל כמו שיש סברא זו שאמרת כן נמי יש סברא לומר אדרבא כמ"ש וא"כ תיבעי ולא נפשוט רק לכך לא קשה כלום ארבא ולא פירשו כלום רק ארב נחמן דפשיט שם לחומרא וכאן לקולא הוצרכו לפרש טעם פשיטות ולתרץ הסתירה וק"ל:

בגמ' אמר רבא קציר וטחן כגרוגרת וכו' הך כגרוגרת הוא מיותר דלא שייך לכאן דאטו אשמעינן דשיעורא כגרוגרת או דבעינן שיעור ונ"ל ברור דאתי לאשמועינן דינא רבא השייך לכאן דלא תימא כי היכי דאשמעינן רבא כאן דאין חלוקין לחטאת וחייב אב' הקצירות חטאת אחת אע"ג דהעלמות חלוקין בידיעה קצת כיון שלא הי' ידיעת חטא בנתיים ה"א ודאי דה"ה לענין צירוף