לשון הזהב שבת קלב

דסברא חיצונה הוא ק"ו מנדה כיון דבאמת יש קרא למה לי' לר"א לומר הק"ו הל"ל קרא וגם עכשיו מתחזק יותר הקושיא ארש"י למה לי' סברא א"א שלא שמע כיון שיש קרא ומאי ראית ל"ל כמ"ש ונבוא לתרץ קושיא ראשונה ונאמר דאדרבא ממקום שבאו התוס' להקשות ארש"י מדברי רבא משם מתורץ דברי רש"י ג"כ מק' שכתבתי דמדברי רבא הוציא רש"י הסברא א"א שלא שמע וגם המשנה הוצרך לומר הק"ו מנדה והוא שע"פ סברא שכתבתי מוכרח רבא מקרא דידיעת שגגת שבת לחוד לא הוי ידיעה אע"ג דמסברא הוי ידיעה כמ"ש רש"י והוא מדהוצרך למיכתב קרא בתרא שמירה לכל שבת ושבת דמיירי בהיודע עיקר שבת ע"כ ושם הוי ידיעת שבת דהוי מסברא לחוד ידיעה כמ"ש רש"י ע"כ דאל"ה הוי קרא קמא מפיק גם מזה הסברא דסתמא כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה אף ביודע עיקר שבת כמ"ש וע"כ ה"א אי לא כתיב קרא בתרא דידיעת שבת לחוד לא הוי ידיעה וא"כ אף דכתיב קרא בתרא לא מפיק מסברא דקרא קמא אלא שמירה לכל שבת בפ"ע דהוי גם סברא דק"ו מנדה אבל ידיעת שבת בשבת אחד כדינא דרבא דליתא במשמעותא דקרא בתרא דשם נאמר לכל שבת ושבת נשאר בכללא דקרא קמא דאינו חייב אלא אחת ומשבתות הרבה אף דהוי ידיעת שבת ליכא למילף לידיעת שבת בשבת א' דשם איכא גם סברת דק"ו מנדה וא"כ ממילא מתורץ דברי רבא דמוכח מקרא דהכא ומתורץ ג"כ המשנה דאי לא הוי אמר הק"ו רק הקרא הוי ילפינן מיני' ה"ה לידיעת שבת בשבת אחד כעין דרבא ג"כ מחלק לכך אמר לי' דכאן איכא גם ק"ו מנדה וליכא למילף וא"כ גם מהמשנה דהתם ומקרא דהכא רבא הוציא דין שלו וא"כ אדרבא משום דרבא הוכרח רש"י לפרש דכאן הוי ידיעת שבת דא"א שלא שמע דאל"ה ליכא כאן ידיעת שבת כלל רק גזירת הכתוב כמ"ש התוס' אינו נכנס כלל בגדר הידיעה ומנ"ל לרבא דידיעת שבת בשגגת שבת לא הוי ידיעה לחלק דמסברא ודאי הוי ידיעה כמ"ש רש"י:

ועפ"ז מתורץ היטב המימרא דגמ' שהבאתי והוא דודאי פשטי' דקרא משתמע כמו אתקפתא דרנב"י דהך קרא ושמרו את השבת שמירה לשבת אחד משא"כ שבתותי תשמרו דסברא קמייתא דלשון שבת משמע דשבתות הרבה הויין אחד הוא דוחק וא"כ ה"ק נמי ר"נ אמר רבה כתיב ושמרו ב"י את השבת דמשמע שמירה לכל שבת וכתיב את שבתותי תשמרו דמשמע שמירה א' הא כיצד ר"ל איפכא מבעי' לי' למיכתב דהא ביארנו ע"פ שיטת רש"י דבלא שום קרא הוי מיחייב על כל שבת משום ק"ו מנדה ומכ"ש היודע עיקר שבת דא"צ קרא דאיכא נמי סברא דא"א שלא שמע אלא משום דאיצטרך קרא דשמירה א' לחייב א' בשוכח עיקר שבת וה"א גם ביודע עיקר שבת אינו חייב אלא אחת לכך צריך קרא דשמירה לכל שבת וא"כ ברישא ה"ל למיכתב קרא דשמירה אחת דכל קמא דלא כתיב קרא דשמירה אחת לא צריך קרא דשמירה לכל שבת וקרא דושמרו את השבת כתיב קודם אלא ע"כ ושמרו ב"י את השבת משמע שמירה א' דשבת לשון יחיד משמע שכל השבתים אינו אלא א' לענין שמירה וכו' ואהא מתקיף לי' רנב"י שפיר אדרבא ר"ל וכי בשביל סברא שלך אתה מהפך משמעות הקרא אדרבא מקרא נוכח הסברא כיון דקרא משמע קודם לימוד דשמירה לכל שבת ע"כ דסברא ק"ו מנדה לחייב על שגגת שבת לכל שבת אינו אלא כראב"ש דנדה ק"ו משבת ולסוגיא דמשנה ע"כ לא דריש להני קראי וזהו מתקיף דע"כ ליתא דהך דרשה דקאמרת רק שגגת שבת וזדון מלאכות קבעי מיני' אי ימים שבנתיים הויין ידיעה אבל בשוכח עיקר שבת לא שייך ימים שבנתיים כמ"ש רש"י או באמת קאי באתקפתא ודוק היטב כי הוא נכון הכל לפענ"ד ורש"י נקט באמת כפי דרשה דר"נ אמר רבה דמשום אתקפתא לא שבקינן פירושא דמשנה ודוק היטב:

ונבוא לבאר פירקין בעזה"י לפי פשוטו ע"פ לימוד הישיבה בשיעורין:

ברש"י הנ"ל תרצתי לפי פשוטו דרש"י בא ליתן טעם לסברא דמוקמינן קרא דשמירה אחת לשוכח עיקר שבת וקרא דשמירה לכל שבת איודע עיקר שבת אע"ג דל"ל איפכא מ"מ נוקים לדרשה אחרת כיון דאין טעם נכון לחלק ביניהם וביותר קשה למה לא נימא דגם בזדון ושבת ושגגת מלאכות דימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק לכך כתב סברא משום דהיודע עיקר שבת הוי עכ"פ מקצת ידיעה גלי לן קרא דהכא הוי ידיעה לחלק משא"כ בשוכח עיקר שבת או בשגגת מלאכות דלא הוי כלל ידיעה לא אמרינן ימים שבנתיים הויין ידיעה ובאמת היא קושיא גדולה על התוס' עכ"פ גם גבי מלאכות נימא ימים שבנתיים ימי היתר לחלק מגזירת הכתוב וגם בשוכח עיקר שבת קשה לפירושם אף דכתיב תרי קראי כיון דאין טעם נכון לחלק ביניהם תדע דהא גם לענין חילוק מלאכות בשגגת מלאכות ולא בשגגת שבת כתיבי נמי תרי קראי כמ"ש רש"י כאן והוא מהגמ' ואעפ"כ מקשה בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ולכאורה צ"ע על התוס' אמנם תרצתי בטוב טעם ועיין בחידושינו בגמ' דף ס"ט ע"ב שכתבתי שם לתרץ בזה המימרא בגמרא דושמרו לפי פשוטו ודוק:

ברש"י בד"ה היודע שהוא שבת וכו' עד ולקמן יליף וכו' לכאורה הוא תמוה שכתב רק כר' יוסי שהוא דיעה א' משלש שהובא בגמ' ולר' נתן ולשמואל ליכא תרי קראי אמנם עיין בחידושינו בגמ' שם שכן הוא אליבא דכ"ע והוא מוכרח ע"ש ודוק:

דף סח ע"א ברש"י בד"ה עוד כלל אחר וכו' עד וכאן כלל יותר וכו' משמע לפירושו דדוקא משום שהוא כולל דינים טפי ולא משום שהוא חמור יותר שחייב טפי וא"כ קשה גבי שביעית מ"ט תני גדול דלא שייך כפי' התוס' שחמור טפי שיש לו ביעור ושם אינו כולל דינים יותר דמ"ש דין דיש לו ביעור מדין דאין לו ביעור וגם באמת אף בלא"ה פי' תו' דחוק לכן נלע"ד דרש"י בא לתרץ קושיות התוס' בד"ה והא גבי מעשר שכ' וז"ל תימה למה ישנה כלל גדול וכו' ע"ש וגם בא לתרץ ל"ל דמייתי גבי שביעית נמי שהוא מיותר לכך כ' דמכאן לא קשה אמעשר דכאן הכלל ראשון כולל יותר משא"כ במעשר לכך מייתי גבי שביעית נמי ושם אינו כולל יותר בראשון אפ"ה תני גדול ע"כ צ"ל כיון