לשון הזהב שבת יג

כאן בשוגג כאן במזיד האיך דחה הפשיטות ממזיד אף אם מיירי מבע"י ע"כ משחשיכה נמי קנסו כמו שהקשו אתרץ קמא דלמטה מי' ומה שתי' מהרש"ל דהתו' אית להו סברת רש"י במזיד ז"א כמ"ש מהרש"א ומכ"ש לפמ"ש דע"כ לית להו הך סברא דא"כ היכי מוכח מהברייתא לפי תירץ דמשחשיכה קנסו הא הוי ספק בשלמא לרש"י כתבתי לתרץ דמקשה הכי לישני כן דאף בספק חששו משא"כ לפי' תו' ואף שנראה מדברי מהרש"ל שיש חילוק בין שוגג למזיד דבמזיד הוי ספק משום דלא ישדיי' שלא יבא לידי מיתות ב"ד וכן כתב מהר"מ כבר דחה מהר"מ בעצמו ואני דחיתיו לעיל יותר ומה שתירץ מהרש"א דבאמת קאי קושייתם אף לזה התירוץ הוא תימה גדולה בעיני דשבקו הך תירוצא דקאי בי' ואדרבא סיימו אב"א לא תפשוט לא דרב ביבי ולא פירשו האיך לא נפשוט דהא לפי פשוטו נפשוט דרב ביבי כמו שהקשו והקשו אתירוצא קמא מכ"ש לפי מ"ש מהר"ם דלא ק"מ אתירוץ קמא דלמטה מי' ע"ש כי סברתו נכונה והוצרך לפרש דק' התוס' קאי אלשון רשב"א ולמה לא הקשו כן סתירה מפורשת אהך דהכא וגם ק' המהרש"א לפי תירץ התוס' דא"כ גבי רדיית הפת נמי נימא דלא התירו משחשיכה משום מבע"י אף שנראה בעיני דאין כאן מקום קושיא דהא ודאי הך דהתירו לחוד אין כאן חוכא אף דרדיית פת הוא שבות דזמנין דהתירו שבות לצורך וא"כ הך דלא התירו מבע"י נמי אין כאן חוכא דלמה נתיר שבות בחנם בשלמא הכא דלא הוי אלא קנסא שפיר הוי חוכא כיון דלא קנסו היכא דעביד איסור מה"ת לקנוס היכא דלא עביד איסור וגם יש לחלק דהתם הטעם פשוט שודאי יבא לידי מיתת ב"ד משא"כ הכא שאין הטעם פשוט לכך הוצרכו לאסור אף משחשיכה אמנם אחרי שנבאר כל הצורך בעזה"י בדברי התוס' נראה שיתורץ הכל ויבואר ג"כ מה שהוצרכו לפרש לפי' הרשב"א דעיקר מאי דקאמר מדלא משנינן הוא כדי להוכיח הך דחוכא ואיטלולא מאי הי' מסופק אם הוא סברא ממ"נ אם הוא סברא לומר כן למה לא נימא בלא הוכחה מבני המדרש אם אינו סברא יותר יש לומר דמש"ה לא משני איפכא משום דלא התירו לכן נלענ"ד דעיקר חוכא ואיטלולא שכתבו התוס' לאו לאותם הבריות שלא ידעו הטעם דיבוא לידי ח"ח דא"כ היכי ס"ד היא גופא דהתירו לרדותה וכן קי"ל באמת דהתירו הא הוי חוכא משום דעביד איסורא נתיר לו שבות אלא ודאי לא חיישינן לזה שלא ידעו אלא החוכא היינו אפי' לדידן והוא ע"פ מ"ש התוס' לעיל אי גרסינן מי קנסוה היינו דעביד ככרמלית משום קנס והא דאמרינן לאו ככרמלית דמיא רק דקנסוה היינו דנ"מ בשוגג מבע"י ר"ל דאי עביד כרמלית משום קנס אף בשוגג מבע"י דלא עביד איסורא ולא שייך למיקנסי' אפ"ה אסור דלא פליג בכרמלית משא"כ אי לא הוי כרמלית רק קנס לחוד בשוגג מבע"י שרי א"כ לעיל דאמר מבע"י קנסו משחשיכה לא קנסו ע"כ קשייתו הוא דלישני ככרמלית דמיא דאל"ה למה לקנסו מבע"י אף לגי' שלנו כפי' המהרש"א וכפי מה שכתבתי בתוס' לעיל דוקא בשוגג ומבע"י תלי בכרמלית אבל בחד לחודי' אסור אף משום קנס לחוד אף אי לא הוי כרמלית הלא כל התירוצים והבעיא עד הנה מיירי בשוגג כמ"ש מהר"מ ושאר מפרשים וכן משמע להדיא א"כ הא דמקשה איפכא מסתבר מבע"י קנסוהו היינו גם בשוגג מבע"י וא"כ למה למיקנסי' וצ"ל דהכי מקשה לפי' התוס' לישני דכ"ע ככרמלית דמיא לכך אסור בשוגג ומבע"י ג"כ והא דמותר משחשיכה משום שיכול לבוא לידי ח"ח אמנם אף אם נאמר ככרמלית דמי הוא שפיר חוכא ואיטלולא דהא כרמלית נמי הוי רק משום קנס להך גירסא מי קנסוהו אלא דאסור גם בשוגג מבע"י דלא שייך קנס משום לא פלוג דמחשיכה ומשחשיכה לא קנסו וא"כ למה נקנס מבע"י בחנם והיינו חוכא אבל במקום דיש לקנסו מבע"י בלא טעם לא פלוג משחשיכה כגון במזיד מבע"י לפי מאי דמשני לפי' התוס' דעביד איסורא במזיד להחזיקו עד הלילה או הדביק פת בתנור מבע"י במזיד שפיר יש לקנסו ולא התירו אבל משחשיכה התירו ובשוגג התירו כיון דמיירי מבע"י לפי' התוס' ולאו ככרמלית דמיא לכך לא קנסוהו בחנם וא"כ לק"מ לתי' הגמ' כאן בשוגג וכו' לפי' התוס' רק לשינויא קמא דלמטה מי' דמיירי בשוגג שפיר הקשו האיך קנסוהו הא אתי לידי ח"ח ואי מיירי מבע"י ג"כ יוקשה למה נקנסי' הא הוי בשוגג ומבע"י וצ"ל משום משחשיכה וא"כ ע"כ גם משחשיכה קנסוהו דאל"ה הוי חוכא כמ"ש ואהא תירצו דלפ"ז קנסו שפיר אף משחשיכה להאי תירוצא אבל למסקנא שפיר לא קנסו משחשיכה לכך כ' התוס' דמיירי מבע"י משא"כ לפי' המהרש"א יהי' בדברי התוס' סתירה מעצמם דלפי המסקנא מיירי אף משחשיכה ומתחילה כתבו דמיירי מבע"י ודוק היטב כי נלע"ד נכון מאד:

ועפ"ז מבואר למה הוצרך המקשה להוכיח מבני המדרש הך סברא דחוכא דעפמ"ש דהוכחה אינו אלא במקום שקנסו מבע"י משום משחשיכה אמנם להך גירסא דמי אסרוה משמע דמדינא הוי כרמלית לא הוי חוכא כלל דשפיר י"ל מבע"י אף בשוגג אסור להחזירה מן הדין כיון דהוי כרמלית ומשחשיכה שרי אף דהוי כרמלית כמו שהתירו רדיית פת להך סברא ודמי ממש להתם וליכא חוכא אלא שאין תופסין גירסא דמי קנסוה וכן תופס הגמ' לומר מבע"י קנסו אלא דמברייתא לא מצי להוכיח בלא בני המדרש דה"א דבאמת מדינא הוי כרמלית ויכול באמת לשנות איפכא מבע"י אסור ומשחשיכה שרי אלא מבני המדרש מדלא משני איפכא ש"מ דאין סברא שיהי' כרמלית בלא קנס כמ"ש התוס' לעיל במסקנא ומטעם שכתבתי לכך לא משני איפכא מוכח שפיר מברייתא ודוק. שיטה רביעית שיטת הרמב"ם ונלע"ד שהוא המחוור שבכלן לפי מה שאבאר בעזה"י לדעתו הנה הרי"ף לא הביא מסקנת הגמ' רק דגרם אידי ואידי בשוגג וכאן לאותה חצר וכאן לחצר אחרת והרמב"ם פוסק כן להדיא פי"ג מה' שבת דבשוגג מותר להחזירה לאותה חצר ולא לחצר אחרת אבל במזיד אסור אף לאותה חצר והיינו משום דגרסינן כגי' הרי"ף ואף לגירסתם משמע דמיירי בשוגג דנקט סתמא משמע כמו כל התירוצים הקודם אמנם צריך ביאור האיך לא התירו במזיד הא אתי לידי איסור סקילה וא"כ תפשוט דרב ביבי ובפרט לדידן פסקינן בדרב ביבי דהתירו כמסקנא לקמן וצ"ל דס"ל חילוק רש"י דהכא הוי ספק משא"כ ברדיית הפת והוא