לשון הזהב שבת קכו

אימחי גברא לחוד נמי מהני בשלמא לרש"י ה"ק אע"ג דלא אימחי קמיע מכל אדם אבל לשיטת התוס' אם מומחה גברא לחוד מהני לא שייך הלשון לא אימחי קמיע דהיינו אגרת מגברא זה ועכ"פ הל"ל כיון דאימחי גברא אימחי קמיע שלו ותירצו שפיר דשייך נמי לומר אע"ג דלא אימחי קמיע אם יאבד המחאתו אפ"ה כ"ז שלא אבד שרי כיון דאכתי מומחה גברא וק"ל. ע"ב בתוס' בד"ה כל שריפא וכו' נראה לר"י דגרסינן כאחד נלע"ד שהוקשה להם ע"פ שיטתם מה שהוקשה לרש"י דמאי משני לאמחוי גברי בעינן ג' ב"א הא אכתי לא אסיק אדעתי' דלא מהני בחולי א' וגם במסקנא ספוקי מספקא לרב פפא ולשיטתם ל"ל כמ"ש רש"י לשיטתו דנקט ג' גברי לאורוי דאיירי בג' חולאים דהא לדידהו דלא איתמחי גברי אלא לחד לחש ע"כ אף בג' בני אדם ע"כ מיירי בחד חולי כיון שריפאם בחד לחש וזה לא משתמע מג' ב"א דמיירי בג' אגרת דאדרבא י"ל בזה האיגרת ריפא ג' ב"א לכך כתבו דגרסינן כא' וכו' וא"כ שפיר משני דלאמחוי גברי בעינן כא' שיהא ג' אגרת כמו שסיימו התוס' והא דקתני ג' ב"א משום דא"א למיתני כא' בלא ג' ב"א ודוק:

והא שהקשו תוס' לקמן אעפ"כ דליפשוט מהכא הוא משום דאל"כ ליתני בהדיא ג' קמיעין ולא יצטרך למיתני ג' ב"א ולא כא' אף שאין זו סוגיא להקשות ליתני בהדיא דדרך התנא לקצר כאן קשה שפיר חדא דהכי הוי מקצר טפי אי הוי תני בהדיא וגם הוי אשמעינן רבותא דאפי' באדם א' מומחה גברא וגם הוי נקט אורחא דמילתא דסתם אדם א' יש לו חולי א' כמ"ש רש"י משא"כ עכשיו דנקט ג' ב"א מחולי א' אין זה אורחא דמילתא וק"ל ובאמת לשיטת רש"י אין מקום לקושייתם מכל הנך טעמי להיפך ובלא"ה לק"מ לשיטת רש"י כמ"ש לעיל ודוק:

בתוס' בד"ה תלתא קמיעין לתלתא גברי וכו' קשה לרשב"א וכו' דוק היטב עד סופו נלע"ד ק' הרשב"א ותירוצו כאן עם קושית הרשב"א ותירוצו לעיל בעמוד הקודם בד"ה אע"ג דלא מימחי קמיע המה סתירה גדולה דהנה יש להסתפק היכא דמומחה גברא בג' קמיעי אם אח"כ רשאי לצאת בב' קמיעין ראשונים אם לא איתמחי קמיעי מי נאמר שאיתמחי גברא גם למפרע ורשאי לצאת בהם מעכשיו או נאמר שלא איתמחי רק מכאן ולהבא ובדבר זה יוקשה על הרשב"א ממ"נ אי סבר שאינו מומחה למפרע א"כ מאי מקשה לעיל היכי משכחת וכו' עד וא"כ אגרת זו שכ' ודאי תועיל הא נ"מ גדולה לב' אגרת הראשונות אם הי' מומחה כל הג' קמיעין הי' רשאי לצאת בהם משא"כ עכשיו דלא אימחי קמיע וגם לפ"ז מאי משני ונ"מ אם אבד המחאתו משמע ודאי דאז האגרת שכתב בעת שהי' אז מומחה גברא ולא הומחה האגרת אסור לצאת בו קשה למה דכמו שלא אמרינן מומחה למפרע כן נמי א"ל אבד המחאתו למפרע אלא ודאי מוכח להדיא דס"ל להרשב"א דאמרינן מומחה גברא אף למפרע וא"ש הקושיא והתירץ א"כ תימה גדולה מאי מקשה כאן אקמיע שלישי הא אף ב' קמיעות ראשונות נמי לא איתמחי מטעם זה כיון דאיתמחי גברא גם למפרע ומכ"ש שאין מתרץ כלום שבאו בבת אחת מאי בכך כיון שהומחה גברא למפרע ודוק היטב כי לכאורה הוא קושיא אלימתא אמנם נ"ל לתרץ בטוב טעם שגם בזה המה מחולקים שיטת התוס' משיטת רש"י שרש"י כ' בהדיא לקמן שאין הדבר תלוי במזל רק בחכמה והתוס' ע"כ ס"ל שהמחאת גברא תלוי במזל וא"כ לא אמרינן ודאי למפרע אלא מעכשיו דדילמא מהיום נתגבר מזלו אמנם מעת שנעשה מומחה אז ודאי אף כל האגרת שכתב קודם לכן ודאי מעכשיו יועילו ורשאי לצאת בהן אף שהקמיע דהיינו האגרת לא הומחו כיון שמזל של הרופא גובר עכשיו לכך מקשין התוס' שפיר וכן מתרצין שפיר שנ"מ שאם יאבד המחאתו ואז אף האגרת שכתב כבר קודם אבידת המחאתו שוב לא יועילו מחמתו אם לא הומחו האגרת כיון שאבד מזלו מעכשיו אמנם אם הומחו האגרת דהיינו שהועילו ג"פ בעת שלא הומחה גברא עדיין כמ"ש הרשב"א כאן דאל"ה לא הומחה קמיע וא"כ אף אם יאבד המחאתו רשאי לצאת בהאגרת וכן דבריו שבכאן א"ש להך שיטה דבשלמא ב' קמיעות ראשונות שפיר הומחו לענין שיועיל אף אם אבד המחאתו דלענין אחר לא נ"מ בהומחה קמיע כמ"ש לעיל משום שהועילו קודם שהומחה גברא וכנ"ל אבל בג' שכבר הומחה מנא ידעינן שהומחה קמיע להועיל אף אם אבד ומשני שפיר ועולין בשיטה א' ודוק:

וא"כ לפ"ז לשיטת רש"י שכתב דאין הדבר תלוי במזל אלא בחכמה אין מקום לקושית הנ"ל ולא לתירוצם ולא שייך כלל אבד המחאתו לשיטתו ואין מקום לק' המהרש"א לקמן ודוק:

בד"ה תלת תלת זימני המ"ל וכו' נראה שמחובר למעלה על מה שהקשו קמיע ג' היכי איתמחי ודחקו לתרץ וקשה דילמא באמת לא אמר איתמחי קמיעי אלא לב' ראשונות ע"ז כ' המ"ל וכו' אלא דעיקרו בא להשמיענו שאף הג' מומחה והיינו בגוונא שכ' לעיל ודוק:

ובתוס' לקמן מה שהקשו על רש"י כבר פירשנו לעיל בכמה אופנים אמנם מה שהקשה המהרש"א אתוס' שהוי להו טפי להקשות בפשיטות תמוה לי דאדרבא זה פשיטות טפי ולא רציתי להאריך ודוק וגם עוד לאל מילין מה שחדשתי בהלכה זו אלא שאין להאריך יותר ודי בזה מחמת טירדת תלמידים:

דף סב ע"ב בגמרא וברש"י בד"ה ואי אמרת זה פלייטין והאי קרא וכו' נ"ל דבא לפרש מאי דמקשה אמאי לא הודו לו למה לן לאסור דבר תענוג וגם מאי תלי בקרא אי יש לאסור תענוג או לא לכך פירש"י כיון שנביא הוכיחן על זה ומאי תוכחה על תענוג שאין בו איסור וצ"ל כיון שנביא ניבא להן על הפורעניות לא הי' להן לילך אחר תענוג מכ"ש כשבא הפורעניות שאסור התענוג וא"כ אמאי לא הודו לאסור אחר חורבן וק"ל:

אמנם לפ"ז תמי' טובא מאי משני אלא כל מידי דאית בי' תענוג ולית בי' שמחה וכו' א"כ מאי הוכיחן הנביא מעיקרא מאי סבר שהקשה מזה ולבסוף מאי סבר שמשני שאינו חושש לזה וביותר תמוה דהא הך קושיא גופא שמקשה לקמן היינו דכתיב לכן עתה יגלו וכו' קשה גם כאן וכי משום שעושין תענוגים דלית בי' שמחה יגלו וכו' ונראה שגם זה כוונת רש"י לתרץ לס"ד דמקשה דמש"ה