לשון הזהב שבת קכב

ברש"י בד"ה ולא קתני בזמן שאינו מומחה דליהוי משמע דקפיד אמומחה קמיע עצמו וכו' והוא תמוה הא ס"ד דבעינן תרווייהו א"כ גם אי הוי תני הכי לא הוי שפיר דהא לא מהני המחאת קמיע לבד ובאמת גם בגמ' תמוה הך ולא קתני דאין זה דיוק כלל אם נאמר כמו דס"ד דבעינן תרווייהו רק הוי לי' למידק אלא דקתני בזמן שאינו מן המומחה משמע דלא קפיד אלא אמחאת גברא ומה"ת לומר יותר ממה דתנן שאינו מן המומחה משמע מפורש הא בזמן שהוא מן המומחה ש"ד והך ולא קתני אין לו פירוש אמנם לולי דברי רש"י היינו מפרשים דה"ק ולא קתני נמי שאינו מומחה ר"ל דהל"ל בזמן שאינו מן המומחה או שאינו מומחה אמנם אף אם נאמר כך הוא למותר אך לא הי' תמוה כ"כ אך מדברי רש"י א"א לפרש כך ולומר שכוונת רש"י אף לפי ס"ד הי' מהני המחאת קמיע לחוד שהיא עדיף כמ"ש רש"י לקמן ורב פפא ה"ק אע"פ דממחא גברא בעינן ממחא קמיע מלבד שהוא דוחק גדול אין במשמע דברי רש"י לעיל כך וביותר תמוה מאי בעי רש"י בזה אכן נלע"ד דרש"י במתק קיצור לשונו כלל ק' התוס' ותירוצם ועיין:

בתוס' בד"ה ולא קתני שכ' קשה לרשב"א וכו' ולכאורה נ"ל שהקשו מה שכתבתי שהוא תמוה וכד דייקת אינם מקשים זה כלל שא"כ הל"ל הא אף אי תני הכי הוי משמע וכו' והם כתבו דילמא לעולם בעינן תרווייהו ואי הוי תני הכי וכו' משמע אבל עכשיו משמע שפיר דבעינן תרווייהו והוא תימה גדולה הא גם עכשיו משמע גברא ולא קמיע ואם קושייתם הוא באמת כך כמ"ש מאי שייך ולא קתני הא אינו פועל בזה אין לשונם כך לכן נלע"ד לפרש כל הסוגיא הנ"ל מכל הקושיות במילתא חדא ויהא ק' התוס' יותר חזקה שמאי אמר ולא קתני וכו' אדרבא עכשיו משמע שפיר דבעינן תרווייהו משא"כ אי הוי תני הכי ויתורץ כל הסוגיא בגמ' ותוס' לעיל וכאן מכל הדיקדוקים וק' שכתבתי והוא הא דהתחיל רב פפא לא תימא עד דממחא גברא וכו' מה"ת לומר כן אמנם יש סברא גדולה דסוגיא דעלמא בכל הש"ס דתנא מילתא דפסיקא פסיק ותני וא"כ שפיר ידע רב פפא דמן המומחה היינו גברא ואפ"ה הוי ס"ד דמוכח שפיר דבעינן תרווייהו מדפסיק ותני כל זמן שאינו מן גברא מומחה אסור לצאת בו משמע אע"פ שמומחה קמיע דהא מילתא דפסיקא תני שאסור בשום אופן כל זמן שאינו מגברא מומחה אסור וא"כ מוכח להדיא דמומחה קמיע ולא גברא אסור ממילא מוכח מכ"ש דמומחה גברא ולא קמיע פשיטא אסור דהא המחאת קמיע עדיפא לכך הוי ס"ד שפיר דבעינן תרווייהו אהא קאמר שאינו כן אלא אפילו בחדא סגי והא דקתני מן המומחה היינו לאשמעינן כח דהיתרא בדויק הא שהוא מן המומחה שרי אע"ג דלא מומחה קמיע והוי הדיוק מילתא דפסיקא כשהיא מן מומחה תמיד שרי וגם הגוף הדין הוא מילתא דפסיקא וה"ק דאיסורא דקמיע הוא בזמן שאינו אפי' מגברא מומחה אבל כשיש בו צד המחאה אפי' מגברא שרי וזה כוונת התוס' לפרש דלפי ס"ד שפיר נקט מן המומחה לרבותא אבל עכשיו למה נקט מן המומחה לכך פירשו דאשמועינן רבותא כח דהיתרא דאפי' מן המומחה שרי ומכ"ש מומחה קמיע וש"ת מנ"ל דילמא עיקר דין נקט לרבותא מילתא דפסיקא כמ"ש בס"ד ולא הדיוק קאמר דיקא נמי וכו' וע"ז הקשו התוס' שפיר אדרבא להכי נקט מן המומחה להורות דמומחה קמיע ולא גברא אסור וממילא מוכח מכ"ש להיפך אבל אי הוי נקט הכי הוי משמע דוקא גברא ולא קמיע אסור אבל קמיע ולא גברא שרי ע"ז תירצו שפיר דלשון מומחה משמע תרווייהו וא"כ שפיר למה נקט גברא שיש לטעות דתלוי רק בגברא הל"ל לשון דמשמע תרווייהו ומדנקט סתמא הוי משמע דבעינן תרווייהו וזה כוונת רש"י לכתוב תירץ התוס' דהנה צריכין אנו לפרש למה באמת קורא התנא למומחה גברא קמיע מומחה אבל הוא פשוט דהא עיקר לשבת בעינן שיהא קמיע מומחה שודאי ירפא ואז שרי לצאת בו אך אנו אומרים אף אם איתמחי גברא נעשו כל הקמיעות שלו מומחים לרפאות וא"כ שפיר מיקרי מומחה קמיע ע"י גברא וכ"ש ע"י קמיע וא"כ אי הוי נקיט סתמא קמיע מומחה הוי משמע שיתמחי מכל צד ע"י גברא וע"י קמיע כיון שאין אנו יודעין במי תלוי כמ"ש לעיל טעם הס"ד אלא כיון דדייק לתנות מן המומחה משמע שאפילו בגברא מהני שפיר וכ"ש בקמיע לחוד ודוק היטב שזה מדוקדק בלשון רש"י דהוי משמע שקפיד אמומחה קמיע עצמו והיינו מכל צד אבל גברא לחוד ודאי לא מהני וה"ה קמיע לחוד שבזה אין אנו יודעין אם איתמחי הקמיע ובזה הוא מתרץ קושית התוס' וכל קושייתנו ודוק:

בגמ' ת"ר איזהו קמיע מומחה וכו' עד לא קשיא הא למחוי גברא וכו' נלע"ד עפ"ז לפרש בטוב טעם על פירש"י בריש שמעתין שכתב על מומחה גברא וקמיע ב' פירושים ע"ד שכתבתי והוא מיותר למה דחק א"ע לפרש כן אמנם י"ל דבא לתרץ קושיא חמורה דקשה מאי קמ"ל רב פפא לא תימא וכו' הא ע"כ א"א לומר כך דבעינן תרווייהו א"כ האיך מתורץ דומיא דברייתא דא"ל הא למחוי גברא וכו' דהא לא מהני חדא וגם הך ברייתא גופא שריפא ושנה ושלש איך מתפרש דמשמע שמותר לצאת בו בשבת בשלמא הך ברייתא שריפא ג' בני אדם י"ל דהיינו לכל א' ג"פ דהיינו מומחה גברא וקמיע כמ"ש רב פפא אבל ברייתא זו וגם הרומיא איך נפרש לכך מפרש רש"י שני מיני מומחה גברא וקמיע ובכך מתפרשין ב' הברייתות דברייתא זאת למחוי גברא לאותו קמיע וקמיע מאותו גברא ע"ד שכתבתי לעיל על פי' ראשון וברייתא אחרת למחוי גברא לכל קמיעין מומחין ע"ש פי' השני וא"כ אף לפי ס"ד מתפרשין ודוק:

ע"ב ברש"י בד"ה והתניא כל שריפא ג' ב"א וכו' משמע להדיא דלא גרס כאחד וכן הוא ודאי לשיטת רש"י דכל שכתב חד לחש אף כמה פעמים מיקרי חד קמיע ואיתמחי קמיע היינו לחש א"כ לא מוכח כלום מאחד דמיירי בג' לחשים ולמה לי' למיתני כאחד והך גירסא שלפנינו כאחד הוא לשיטת התוס' דלשיטתם לא מוכח כלום מג' בני אדם לחוד דמיירי בג' קמיעין כיון שע"כ בחד לחש מיירי דלשיטתם לא אתמחי גברא כלל ללחש אחר וא"כ כיון שאף ג' ב"א מיירי ע"כ שהי' להם חולי אחד י"ל ג"כ שכל הג' ריפא באגרת אחד בזא"ז וע"כ צריך לגרוס כאחד דאי ודאי ריפא אותם