לשון הזהב שבת קכא

זה המצוה אלא שר' יוחנן עדיין הי' רוצה לחבב וצ"ל ורשב"א הי' יודע שמחבב תמיד זה המצוה והי' לו לאסיק אדעתי' שגם היום מחבב זה מצוה וכגירסת המהרש"א רק עיקר תירץ התוס' דא"א בכל יום רשאי לעשות כמו שרוצה ושניהם שוין לא שייך קפידא לכך כתבו שעכ"פ כמו שרוצה לעשות יש לו טעם ושייך קפידא אם מעבירין לו ממנה ודוק:

ברש"י דילמא שקיל לי' מרישא אם בא לפנות נלע"ד שבא רש"י לתרץ קושיא חמורה דאי אמרינן דילמא מפסיק ואתי לאתוי כמ"ש התוס' ואסור משום זה אף למ"ד שבת זמן תפילין למה שרי בקמיע מומחה וא"ל דלא גזרינן בקמיע מומחה כיון שצריך לו א"כ מאי מקשה לקמן נגזור דילמא שקיל לב"ה ואתי לאתוי גבי קמיע מומחה וא"ל דלא שייך כלל בקמיע דילמא מפסיק א"כ למה אסור בקמיע שאינו מומחה דהא אין חייב חטאת משום שאין דרך הוצאה אלא דרך מלבוש אף שאסור מדרבנן הוצאה כלאחר יד הכא שהוא תכשיט לחולה ומלבושו כמ"ש רש"י בקמיע מומחה ה"נ שאין מומחה דהא עכ"פ לובשו לרפואה ואינו ודאי שלא יתרפא והוי תכשיט ועכ"פ מידי ספק דרבנן לא יצא והוי לי' למישרי ולענ"ד הוי תכשיט גמור כיון שלובשו לרפואה אלא ודאי משום גזירה וא"כ אף בקמיע מומחה ליגזור וגם כאן קשה לא תימה למ"ד לאו זמן תפילין ולמה אסור כיון דהגזירה לא ידע והוא דרך מלבוש לכן מתרץ רש"י שפיר והוא דודאי זה הגזירה דילמא מפסיק ואתויי שהוא חשש בעלמא לא גזרינן אלא היכא שאין צורך גדול כגון בקמיע שאינו מומחה או למ"ד שבת לאו זמן תפילין אבל דילמא ממטי לי' בעת שצריך לבית הכסא שהוא ודאי שיצטרך והוא גזירה ודאית ושכיח יותר גזרינן אף למ"ד שבת זמן תפילין שהוא צורך גדול כמו שמצינו במקדש אף שאין שבות שם היכא שקרוב לבוא לידי איסור דאורייתא שכיח גזרינן אף שם ובזה א"ש שאמר ל"ת וכו' ואין אסור אלא משום דילמא מפסיק וכו' אלא אף למ"ד וכו' אפ"ה אסור משום בית הכסא כדפירש"י וכן שפיר מקשה לקמן גבי קמיע מומחה דליגזור משום בית הכסא אף דלא גזרינן דילמא מפסיק כמו באין מומחה ודוק:

בשמעתתא דקמיע צריך עיון גדול לפרש פירש"י לשיטתו לסלק כל התמיהות לשיטת התוס' לעצמו והוא עמוק אך מחמת בגידות הזמן לא יכולתי לירד לעומקו אך מה שעלה לפום רהיטא על רעיוני אפרש בע"ה שיטת רש"י לעצמו ואח"כ שיטת התוס' בקיצור ועי' היטב עד גמירא ותבין את אשר לפניך לענ"ד:

ברש"י בד"ה מומחה גברא ומומחה קמיע שעשה אדם זה וכו' א"נ שכתב אדם זה וכו' דבריו תמוהים במ"ש ראשונה כמ"ש התוס' לקמן מגמ' דלקמן מפורש ובר מן דין האיך ס"ד לומר דבחד לחש הקרוי לפירש"י חד קמיע יתמחי גברא וגם האיך יעלה על הדעת דבחד המחאה יתמחי תרי המחאות גברי וקמיע ולפי ס"ד דהשתא בעינן תרי המחאות וביותר קשה לפרש מ"ש א"נ דמשמע לכאורה שהם ב' פירושים כמ"ש התוס' לקמן ממ"נ אם עולה על דעת רש"י לומר שגם זה הם ב' המחאות למה לן למשכוני לפרש שני מיני המחאות אם סגי בחד ואם לא סגי איך מתחיל לפרש תחילה מאי קסבר וכו' ומי דחקו לרש"י לכנס בזה הדוחק ונלע"ד שרש"י מפרש בקיצור ומתק לשונו דברי הגמ' בטוב טעם וזה שכ' א"נ אין כאן ב' פירושים והוא שהנה צריכין אנו לפרש דברי רב פפא דמה"ת לומר דבעינן תרוייהו הא עיקר טעמא שלא יהא ספק אם ירפא ויהא משוי וקי"ל כל מקום שהוחזק בג' פעמים עכ"פ הוי חזקה וצריך לומר משום דס"ד משום דכאן אין אנו יודעין במאי תלי הרפואה דזימנין מרפא במזל והמחאת הרופא וזימנין תלי בקמיע וזימנין תרווייהו גרמי להתרפא לכך ס"ד דבעינן תרווייהו דהיכא דקמיע לבד אסי תלתא זימנין דילמא הרופאים גרמו שמא יתמחו לכך עכשיו שכתבו רופא אחר אסור וכן להיפך אם הרופא איתמחי ג"פ דילמא אותם הקמיעות גרמו או שניהם לכך אסור באותו קמיע שלא ריפא עדיין ג"פ אבל היכא שרופא ריפא ג"פ באותו קמיע ועכשיו כתב רופא זה אותו הקמיע עצמו אף שלא הוי אלא המחאת אחד או רופא או קמיע מ"מ הרי הוחזק ג"פ שריפא בודאי ירפא גם עכשיו ממ"נ במאי שנתלה שרי לצאת בקמיע זו מרופא זה והיינו שפיר מומחה גברא לקמיע זו שיתרפא ממ"נ ומומחה קמיע מאותו גברא והוא שעכ"פ אם יכתוב אותו גברא לחש זה שרי לצאת בשבת דממ"נ יתרפא אע"ג דבאמת לא מומחה אף חד מיני' לשאר קמיעות ולשאר גברי עכ"פ לקמיע זו מאותו גברא שפיר מומחה לענין שבת ומיקרי שפיר מומחה גברי אע"ג דלא הומחה כדין כיון דשרי לי' לצאת בשבת ממ"נ ואח"כ כ' רש"י א"נ וכו' על דרך שכ' רש"י לקמן גבי מומחה קמיע אם רופא א' כתבן נעשו מומחה ע"י אדם זה אם ג' רופאין כתבו מומחה הקמיע מכל אדם ה"נ לפי מאי דס"ד כ' רש"י ב' אופנים האלו אם באופן ראשון נעשה קמיע זאת מרופא זה מומחה לצאת ואם בדרך שני כל הקמיעות שיכתוב איזה רופא שהוא מומחה ג"פ אף משאר ג' לחשים אף שלא כ' עדיין לחש זה והלחש כבר נעשה מומחה בג"פ מג' רופאין אחרים דהיינו מומחה גברא לכל קמיעות ומומחה קמיעות מכל גברא ודוק זה נ"ל ברור בפירש"י ודאי גם תוס' פירשו כן בפירש"י אלא שהקשה להם הלשון דאיך שייך לפרש שזה קראו הגמ' מומחה גברא ומומחה קמיע ולקמן קרי' לה בהדיא קמיע איתמחי גברא לא איתמחי ואף שאינו קושיא כ"כ דלענין קמיע זו אתמחי ולשאר לא עכ"פ הוקשה להם שיקרא אותו פעם כך ופעם כך וכן משמע להדיא בלשונם שם שכתבו כל השקלא וטריא איך קורא לו הגמ' ע"ש ולא כתבו מה דינו אמנם גם הלשון לק"מ דלפי ה"א דבעינן תרווייהו שפיר מיקרי גם מומחה גברא לזאת הקמיע דאל"ה אסור לצאת בו אבל לפי המסקנא דגם בחדא שרי וכיון דהומחה קמיע אף מן כל אדם וכבר שרי לצאת בקמיע זו ע"י המחאת קמיע שפיר ק' לא הומחה גברא לצאת בשאר קמיעות שיכתוב דאי הוי מומחה הוי שרי ולענין קמיע זו א"צ המחאתו משא"כ בקמיע מהני המחאתו לחוד וכן כתב רש"י שם ודוק:

בתוס' בד"ה אע"ג דלא מימחי קמיע נראה דכ"ש מומחה קמיע וכו' והא דנקט מומחה גברא לרבותא נקט כן אבל קשה דהל"ל אלא בחדא לבד נמי שרי וגם מה"ת לומר דבעינן תרווייהו ובמאי סותר לה נלע"ד לפרש הכל בטוב טעם גם מאי בעו תוס' בזה ונבאר בסמוך