לשון הזהב שבת קיט

אלו והי' יוצא לנו דין חדש לדידן כמו שבאמת יש פוסקים כן לדידן לכך באו הר"י והרא"ש להוכיח דאדרבא באלו אפי' שמואל ור"א מודו משום לא פלוג מכ"ש לדידן דס"ל כרב ורבנן דאסור וראי' שפיר מעולא דלמה לו לדחוק דהא מיירי בשאר תכשיטין לימא אף רב מודה ואף לרבנן וש"ת דרבנן לית להו כלל הך סברא וגם רב ע"ז כ' דהא אליבא דשמואל ע"כ צריך לחלק אליבא דרבנן בין עיר של זהב לכלילא ה"נ יש לחלק לרב אליבא דרבנן בין עש"ז וכלילא לשאר תכשיטין אלא ע"כ דאף ר"א ושמואל מודו בשאר תכשיטין משום לא פלוג ודוק היטב כי הוא נכון ומדוקדק היטב בלשון התוס':

בתוס' בד"ה ר' נחמי' מטמא וכו' עד וכן משמע בתוספתא וכו' עיין במהרש"א מה שהקשה ותירוצו סתום דלמה יהא החותם משוי כיון שהטבעת תכשיט והחותם קבוע בו מכ"ש גבי טומאה למה לא יקרא תכשיטי נשים כיון שהטבעת תכשיט אמנם נלע"ד שרש"י בא לתרץ במ"ש וחותם לאשה לאו תכשיט הוא דאין דרך נשים וכו' שהוא למותר דהא עדיין לא אסיק אדעתי' לחלק בין איש לאשה וגם הרנב"י באמת לא מחלק רק דהוי כלי מעשה ואף אם דרך נשים לחתום י"ל דעכ"פ תכשיט לא הוי שאין עשוי' להתקשט אלא לחתום וגם למה לו לפרש כאן טעם הא גם המקשה ע"כ ידע דחותם לא הוי תכשיט דהתחיל הא יש עלי' חותם חייבת לכן נ"ל דרש"י אפשר לא ס"ל כהתוס' דר' נחמי' פליג אף ברישא ואף אם נאמר דס"ל כן מחמת התוספתא עכ"פ התרצן שלא הביא רק הך ברייתא ומכאן אין מוכח דר' נחמי' ס"ל דאין הטבעת עיקר אדרבא משמע דאף הטבעת עיקר דלא פליג ארישא וא"כ הוקשה לרש"י ק' המהרש"א היכא מתוקמא מתניתן כר"נ וגם הברייתא למה לא אתיא כר"נ לכך כ' רש"י שאין דרך נשים וא"כ לר"נ דעכ"פ החותם נמי עיקר הוא גנאי לאשה ואין דרך להתקשט בטבעת בחותם אף שהטבעת תכשיט כיון שהחותם גנאי וא"כ הוי גם הטבעת משוי ולא תכשיט משא"כ לענין מתכות ואלמוג גם הטבעת עיקר לר"נ לכך לא פליג ארישא ואפשר שזה כוונת המהרש"א אלא שקיצר ודוק:

דף ם ע"א בגמ' ומאי חזיא עיין פירש"י ועיין בתוס' בד"ה למאי חזיא ובד"ה הואיל ובד"ה ותיהוי כבירית וכו' מה שהרבו להקשות על פירושו והוא באמת תמוה ונלע"ד לפרש פי' לפירושו דאוגרת בה שערה היינו נמי כעין שפירשו התוס' כמו שפירש"י ותוחבת בשבכה ומעמדת השער ושבכה ולהכי מקשה ותיהוי כבירית טהורה ותישתרי שתהא נמי טהורה וגם תישתרי ואמאי לא קתני נמי טהורה דהיא נמי תשמיש לשבכה שעשוי' לכסות השערה ומאי שהקשו תוס' מכבלים לפי פשוטו לק"מ דמסיק שם כבלים היינו שלשלת ובירית בשתים וטהורה ושרי מטעם שכ' רש"י ואדרבא פי' התוס' מה שהקשו הוא תמוה וצריך פירוש כמו שנבאר בסמוך ואהא משני הואיל ואשה חולקת בה שערה ר"ל והולכת תמיד בזה המחט תחובה בשערה שלא תסתור חלוקת שערה ואהא מקשה ובשבת למאי חזיא שאסור לחלוק בה שערה משום בנין כמו גודלת ופוקסת לפירש"י דהתם אלא שהתוס' אזלי לשיטתייהו דהתם ע"ש ומשני שפיר בחול חולקת בה שערה ג"כ ובשבת שאסורה לחלק שערה רק מניחה כנגד פדחתה ולפירוש התוס' איני יודע לפרש בחול וכו' ובשבת וכו' שהרי אף בשבת חולקת ואף בחול מניחה כנגד פדחתה וכמדומה שלא גרסו כן בגמ' או יש ליישב בדוחק ופירש"י המחוור ודוק:

בתוס' בד"ה ותהוי כבירית וכו' וקשה לר"י דהא כבלים וכו' והוא תימה גדולה הא שם בגמרא דחי זה ומסקנא הוא כפירש"י כמו שפירש התם ע"ש וצ"ל דקושיות התוס' דקשה לפי ה"א למה כבלים אין יוצאין הא לא מיגלי שוקא אלא ע"כ שעשוי לפי ה"א באופן שלא מיגלי שוקא וא"כ כיון דבין ה"א לפי המסקנא אין חילוק אלא שזה וזה בשתים והוי בירית לפי המסקנא כמו כבלים לפי ה"א וע"כ לאו טעמא משום גילוי שוקה אלא משום שאינו תכשיט ומאי מדמה למחט ומכ"ש לפי ה"א דהוי טעמא משום גנאי דלא דמי למחט ולא נראה להם שלפי המסקנא עשוי' באופן אחר או שלא אסיק אדעתי' דמגלי שוקא ואהא תירצו שפיר ופירשו שלפי ה"א היא טהורה ושרי משום שאינה אלא באחת ולפי המסקנא ע"כ משום שטהורה שהוא רק תשמיש כלי ולא תכשיט כלל לכך לא מחוי ומקשה אמחט ממסקנא ושלילות דברים בהתירץ משום שאינו אלא באחת וכו' והוי כטבעות הכלים וכו' ר"ל לפי המסקנא הוי טעמא משום דהוי כטבעות הכלים ה"נ האי מחט ר"ל קשה לפי המסקנא ולא לפי ה"א ודוק אבל עכ"פ אפירש"י לא קשה דלפי ה"א לא אסיק אדעתי' הך סברא ובאמת משום זה הדר בי' וגם לק"מ דלישני טס של זהב כמו שהקשו התוס' לפירושם כמ"ש המהרש"א ודוק. בתוס' בד"ה לא סנדל המסומר וכו' תימה לר"י וכו' לפמ"ש רש"י לקמן טעמא דראב"ש דגזרינן דילמא אתי לנועלו דזה נמי טעמא דשילוח ואפשר שזה כוונת התוס' וזה שכתבו החמירו בו לפי שבא תקלה על ידו היינו שלא תקשה דהוי גזירה לגזירה כ' דהחמירו בו לגזור אף גזלג"ז כמו שמצינו כמה מקומות שגזרו גזלג"ז וק"ל בא"ד וכי היכא דאסר בשמעתין ראב"ש וכו' לכאורה נראה ודאי דה"ק כי היכא דהחמיר בו ראב"ש יותר משאר כלים שמלאכתן לאיסור לטלטל אף לצוגו"מ ה"נ לרבנן החמירו בו טפי משאר כלים לענין שילוח דאי ר"ל דאתיא כראב"ש חדא שאין הלשון שייך וגם לא הוצרכו לפרש כלל דפשיטא כיון דאסור לטלטל היאך ישלחו אבל לפ"ז לא שייך אח"כ שכתבו ונראה לר"י וכו' אם לא שניישב בדוחק דה"ק ונראה לר"י וכו' דהא דאסור אפילו לרבנן לא תימא דטעמא משום דשילוח לא הוי לצ"ג אלא אפי' לרבנן ודאי הוי שילוח לצ"ג וע"ז כ' הוכחה אלא דאסור וכו' משום שבא תקלה וכו' או שנדחוק שמתחילה ר"ל דאתי כראב"ש אלא שלא תימא דשילוח יש להתיר טפי משום שמחת י"ט לכך הוצרכו ליתן טעם דאף בו החמירו וק"ל. ע"ב ברש"י בד"ה נשרו רוב מסמרותיו לקמן מפרש לה הוא תמוה מאי צריך פירוש ומאי בעי בזה וכן מ"ש נמי בד"ה מותר משום דנשרוה תמוה הא ד' וה' בלא"ה מותר אף בחדש כדא' לעיל לכ"ע וכ בגמ' קשה מאי מקשה הא גופא קשיא וכו' דילמא חדא קאמר ונ"ל לפרש ע"פ פשוטו דהנה קשה לי' להגמ' למה