לשון הזהב שבת קיח

לשיטתייהו דהכא דלא בעינן מעין מלאכה ראשונה אלא היכא שראוי עדיין למ"ר עמ"ש בסמוך בדבור שאח"ז לכך ס"ל דגם התם לא בעינן יחוד ולדידהו אם נגנב העינבל כאן טפי טמא אף מטעם דראוי לגמוע אליבא דכ"ע כמו שם ברימונים ולכך הוצרכו לדחוק לעיל בהוכחת ריצב"א ולא תירצו כמ"ש אני וגם הקשו שפיר ממטה דאי מיירי בארוכה וב' כרעים יותר יש לטמא בנגנבה מנחלקה מחמת הואיל וראוי כמו כאן זה הנראה ברור שיטת רש"י ושיטתם אלא דלפ"ז קשה מאי מקשים ארש"י דילמא רש"י לא כ' שם דבעי יחוד אלא לר"י דהכא דבעינן מעין מ"ר משא"כ מאן דאית לי' ראוי לגמוע ע"כ לא ס"ל דבעינן מעין מ"ר לכך לא בעי יחוד לכן נראה דתוס' ס"ל דרש"י פי' שם כן אליבא דכ"ע מחמת לשון הברייתא דקתני טהור מלקבל בו זיתים משמע דטהור מטומאה ולכך הוצרך לפרש כן וא"כ קשה למ"ד לא בעי מעין מ"ר דמשמע אף בלא יחוד כמו שהוכיחו כאן או שרוצים לפרש אליבא דכ"ע שלא תאמר שזה תליא שם אם בעי יחוד בפלוגתא דכאן ותדע שמתרצין כן אף להיפך למאן דמפרש שם דלא בעי יחוד אף אליבא דכ"ע דהכא אמנם לענ"ד נראה כמ"ש שמשמע מלשון רש"י דלעיל שאף רימונים הוי מעין מ"ר ואפ"ה בעי יחוד והכא לא בעי מטעם שכ' התוס' גבי ראוי לגמוע וה"ה גבי ראוי להקישו אלא שהתו' כ' יותר הכרח אף א"ת דרימונים לא הוי מעין מ"ר אבל לפי אמת א"צ לזה וכן להיפך שכ' ג"כ בסיגנון זה ודוק:

בגמ' ואין אומרים בטמא מת עו"מ וכו' פירש"י דחוק מאד וגם פי' התוס' הוא דחוק שעדיין אינו דומה ממש להך עו"מ דמדרס וגם הלשון עו"מ אין שייך כלל ועיין בקונטרס הדרשות שלי בדרוש דמנין לספינה שהארכתי בענין זה ובתוכו פירשתי כאן ואכתוב לך כאן בקיצור מאי ששייך רק לפרש דברי הגמ' כאן בטוב טעם שהוא ממש דומה לדומה טומאת מת לענין עו"מ כמו במדרס והוא כמו דאמרי' במדרס דבעינן שיהא מיוחד לישיבה אבל אם הוא כלי מעשה אין טמא מדרס כן נמי הא דבעינן בטומאת מת ושאר טומאת כלי מעשה כמ"ש רש"י בעינן מיוחד למעשה אבל אם הוא כלי מיוחד לישיבה לא מקבל טומאת מת ושאר טומאות דאמרינן עו"מ והיינו אם רוצה להשתמש בו שום תשמיש אומרים לו עמוד להשתמש ונעשה מלאכתינו לישיבה והוי ממש דמיון שלם להך דמדרס ומש"ה כלי המיוחד למדרס אין מקבלת טומאת מת משום כלי מעשה דהא לא מיקרי כלי מעשה כמו סאה ותרקב לא מיקרי כלי ישיבה ולענ"ד הוא אמיתי ופשוט אלא שרש"י ותו' נאדו מזה שודאי זה אינו אמת שלא יקבל טומאת מת המיוחד למדרס דכלל גדול קי"ל כל הטמא מדרס טמא מת אלא ע"כ שבא לומר שאין מטמא מחמת כלי מעשה רק מחמת מדרס שהוא ק"ו ממפץ כידוע למאי נ"מ פליגי כיון דסוף סוף טמא אמנם כתבתי שם בדרוש שנ"מ בכלי חרס המיוחד אל מדרס דקי"ל מדרס כ"ח טהור וא"כ לר"י טהור מכלום דכלי מעשה לא הוי כיון שאינו מיוחד ואמרינן עו"מ ומחמת מדרס אין טמא כיון שמדרס עצמו אינו טמא והבאתי ראי' לזה משנה שלימה בכלים דמטה של חרס טהורה ולא נתפרש אלא ע"ד שכתבתי ע"ש באריכות וגם פה משמע נ"מ גדולה דא"א אף בכלי מעשה עו"מ ובעינן מיוחד א"כ כלי שנשבר ואין ראוי למלאכתו רק למלאכה אחרת אין טמא משום כלי מעשה אף דלא שייך עו"מ כיון דבעינן מיוחד למעשה כמו מדרס דבעינן מיוחד לישיבה משא"כ לר"א ודוק:

בגמ' מאי בין רב לר"ח וכו' לכאורה אין שייך זה לכאן אמנם נ"ל שמזה הוא עיקר הוכחה דלפי פשוטו לא מוכח כלום דר"י בעי דוקא מעין מ"ר כיון דכל א' אומר טעם בפ"ע כמו אינך ומר אמר חדא וכו' לכך מפרש דודאי כולהו דוקא דרב אמר לשתות בו דהוא פשוט ושכיח ור"ח מש"ה לא אמר כרב משום שר"ל אף במאיס טמא כיון דמתניתן סתמא קתני ופירש"י דגם ר"י לא אמר כרב מהאי טעמא ר"ל דמש"ה לא מוכח דר"י בעי מעין מ"ר די"ל ג"כ משום מאיס אלא בשלמא ר"ח לא אמר כר"י משום דיקיר ג"כ טמא אבל ר"י מ"ט לא אמר כר"ח ויהא טמא אף ביקיר דמתניתן סתמא קתני אלא ע"כ משום דר"י ס"ל דבעי מעין מ"ר דבשלמא ארב ל"ק מ"ט לא אמר כר"ח ור"י די"ל דאינו מטמא במאיס משום הנך דלא שכיחי או נאמר דרב אמר תחילה עיקר טעם והם הוסיפו לטמא אף במאיס ויקיר אלא ר"י מאי מוסיף אר"ח ורש"י בא ליתן טעם ל"ל לפרש הך דר"ח לא אמר כר"י הא תיכף מרב מוכח מדלא אמר ר"י כרב לכך פי' דמזה באמת לא מוכח רק מר"ח ור"י לכך הוצרך להביא הכל ובזה סרה ק' המהרש"א ופירושו שפירש להפך ממ"ש ומ"ש אני נלע"ד משנאמר שנשאר בקושיא ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה מאן דרכה למיפק וכו' עד אליבא דשמואל וכו' עיין במהרש"א שהקשה קושיא חמורה דילמא עולא סבר כרב ואני מתמה על תמיהתו לדבריו מאי צריכין תוס' והרא"ש לכך הא אנן קי"ל כרב באיסורי כמ"ש הרא"ש בהדיא כאן גבי כלילא גופא ומכ"ש דלא קי"ל כר"א ומאי נ"מ מזה הוכחה לכן נ"ל שלילות דבריהם הכי דהא צריכין אנו לפרש לשמואל דשרי מהך טעמא דמאן דרכה למיפק א"ח וכי יאמר כר"א ולא כרבנן דהא משמע לפי פשוטו דרבנן לית להו הך סברא ומ"ש התוס' לחלק בין עיר של זהב לשאר תכשיטין אליבא דשמואל לא כתבו טעם לחלק דאין סברא לומר שיסברו שאף נשים שאין חשובות דרכן בעיר של זהב משא"כ בכלילא שאדרבא הוא להפך כמו שנבאר אמנם ע"כ צריכין אנו לפרש טעמא דשמואל דודאי זה הוא סברא נכונה אליבא דכ"ע מאן דרכה למיפק וכו' אלא טעמא דרבנן כיון דעיר של זהב הוא חשיבות גדול דאף נשים חשובות אין מצוי שיהי' להם זה תדע דאמר בגמ' כדעביד לה ר"ע וכו' משמע שלא הי' מצוי כ"כ וכיון שהוא חשוב כ"כ אף נשים חשובות דרכן למחויא אבל כלילא שמצוי בנשים חשובות עכ"פ דהא חזינן דנפקי הרבה מנהרדעא ומחוזא כדלקמן סבר שמואל דגם רבנן מודו שהוא ודאי סברא נכונה מאן דרכה למיפק וכו' וא"כ גם לדידן אליבא דרב ג"כ י"ל דלא אסר רב אלא בכלילא שהוא עכ"פ חשיבות שהרי אין הולכין בו אלא נשים חשובות כמ"ש מאן דרכה למיפק בכלילא וכו' לכך סבר רב דגם נשים חשובות דרכן למחויא אבל שאר תכשיטין שגם שאר נשים מתקשטין בהם ודאי גם רב מודה דאשה חשובה לאו אורחא למחויא