לשון הזהב שבת קיז

לטומאה ראשונה שזה הוא חידוש דין כדמשמע בפ"ג שאכלו שזה הוא חידוש דין שהוצרך למילף זה הדין מהך משנה וא"כ י"ל דוקא נגנבה אינה חזרה לטומאה ראשונה אבל חלקו שהי"ל מהני עכ"פ אם החזירוה שתחזור לטומאה ראשונה כיון שתיכף בשעת החלוקה הי' עומד וראוי לזה:

וסברא זאת משמע שגם המהרש"א סובר כן אף אליבא דאמת והוא תמוה דא"כ לא מוכיחין התוס' כלום כמ"ש וגם הוא מוכרח משם שאינו אליבא דאמת כלל כמו שנבאר. ומכ"ש שהוכחה שני' שאין מקבלת טומאה מחמת הי"ל לא מוכח כלום משם כמ"ש דהא מיירי בנגנבה ואדרבא לפי פשוטו מוכח מן סיפא להיפך דקתני סתמא החזירהו וכמ"ש לעיל אלא נ"ל שהתוס' מוכיחין מסוגיא דלשם שפיר מוכח מהמשנה דאי ס"ד דחלקו נמי פרח טומאה ראשונה אלא שחוזרת בהחזירוה משא"כ בנגנבה ולכך נקט נגנבה א"כ היכא מוכח רבא גופא שהוא מארי דשמעתא כאן היכא דפרח זימון תו לא חזר מהך משנה ע"ש אדרבא לפ"ז מוכח להיפך דהא חזינן דנקט נגנבה דוקא אבל חלקו אע"ג דפרח חזרה לטומאה ראשונה כיון שהי' מתחילה ראוי לכך ה"נ גבי זימון מתחילה הי' ראוין לכך אף אם נתפרדו אם נצטרפו אח"כ חזרה זימון עלייהו אף אם תרצה לחלק ולא מוכח להיפך עכ"פ לא מוכח דפרח אלא ע"כ דס"ל לרבא דלענין פרח חובת זימון או טומאה דלא ליהדר אין סברא לחלק בין נגנבה לנחלק כיון דהכא פרח כמו הכא שפיר מוכח כיון דאמרינן בנגנבה דלא הדר כיון דפרח ה"ה בכ"מ דפרח תו לא הדר א"כ לדידי' למה נקט נגנבה ולא נחלקה דאף בנחלקו א"א דפרח טומאה ראשונה ודאי תו לא הדר אלא ע"כ בנחלקו לא פרח כלל טומאה ראשונה הואיל והי"ל וא"כ ק' דרבא אדרבא אלא ע"כ דכאן מיירי אפילו לענין קבלת טומאה ומשמע לי' מדאמר טומאתן עליהם משמע כמו שהי' קודם אף לענין קבלת טומאה ואהא מקשה והוצרך לומר הואיל וראוי להקישו וש"ת א"כ גם התם משמע דאף לענין קבלת טומאה מהני הי"ל דנקט סתמא נגנבה טהורה כמ"ש לעיל וגם קתני במתניתן בתר הכי מטה מיטמאת אברים וכו' אלא ע"כ דשאני בין מטה להך דהכא לזה כתבו דאדרבא רבא אזיל לשיטתו דהכא ומוכח גם שם דס"ל דלענין קבלת טומאה לא מהני הי"ל והא דקתני החזירו ס"ל לרבא דע"כ היינו החזירהו ממש את המטה אבל קודם אינה מקבלת טומאה אף שהחזירו הגנבים והי"ל דאל"כ מנ"ל להוכיח דלמפרע לא דילמא אף טומאה דלמפרע אם היתה טמאה קודם שנגנבה חזרת לה אלא דמשנה אשמועינן חידוש גדול בהחזירהו הגנבים אף שלא העמידו את המטה מקבלת טומאה אפי' מחמת הי"ל שהוא רבותא יותר כדמשמע הכא וגם מנ"ל להוכיח דפרח זימון דילמא מש"ה לא הדר התם משום דעדיין לא העמידוהו ודי לטמא משום הי"ל מכאן ולהבא ולא למפרע אם נאמר שזה טפי חמור אבל אם העמידו ממש י"ל דטמא אף למפרע וא"כ גם גבי זימון אם נצטרפו ממש י"ל דהדר אלא ודאי דס"ל לרבא דע"כ החזירהו היינו ממש את המטה דאל"ה אינו מקבלת טומאה משום הי"ל דאזיל לשיטתיה דהכא דמוכיח כן רבא ואהא קשה א"כ לאביי היכא מפרש התם ע"ז כ' אדרבא לאביי א"ש טפי דאיהו לא ס"ל באמת דינא דרבא דהתם וי"ל החזירהו היינו הגנבים אלא לרבא מוכח ודוק:

ועדיין אנו צריכין לאודעי לתרץ שיטת רש"י מקושיא דמטה שהיא קשה עליו אף לגירסתינו שכ' אף לענין קבלת טומאה עכ"פ הרי כ' בהדיא דעכ"פ אף לענין טומאה ראשונה טעמא דלא פרח משום דניקב פחות משיעור והביאו התוס' והיינו משום דראוי להקישו אלא לפי גירסתינו מסיים לבסוף בין לפני טומאה בין לאחר טומאה טמא משום דראוי להקישו וא"כ לאחר טומאה קשה ממטה אמנם נ"ל דרש"י אזיל לשיטתי' ולק"מ והתו' אזלי לשיטתייהו והוא שרש"י כתב כאן דהוי ככלי שניקב בפחות ממוציא רימון וקשה דידי' אדידי' שהרי הוא בעצמו כתב לקמן בס"פ המצניע והביאו התוס' בסמוך דאף ברימונים בעינן יחדו אלא דמדברי התוס' משמע לקמן דרימונים לא הוי מעין מלאכה ראשונה וא"כ לא הוי קשה אמ"ד ראוי להקישו דהוי מעין מלאכה ראשונה ולא הקשו אלא אראוי לגמוע אמנם מדברי רש"י כאן משמע דאף רימונים הוי מעין מלאכה ראשונה וכן מסתבר ומיהו בין כך ובין כך צ"ל לתירץ התוס' דבסמוך דלזה מהני הי"ל דליטמא אף בלא יחוד וא"כ אף דראוי להקישו י"ל דלא טמא אלא מטעם דהי"ל וכן משמע לשון רש"י לעיל בד"ה אלא אמר רבא שכ' וכי מיפרדי וכו' אין טמא העינבל וכו' משמע דמיירי שישנו לעינבל אלא שנפרד והי"ל אבל אם נגנב או נשבר העינבל אף זוג אינו טמא מטעם דראוי להקישו כיון דלא יחדו ואפשר. אף יחוד לא מהני לזה דאינו כלי מחמת זה וכן משמע לשון הברייתא וא"כ לק"מ ממטה די"ל דמיירי בארוכה או קצרה בב' כרעים עמו דחזי למישכב עלייהו כדאמרינן בסוכה ואפ"ה בנגנבה טהור דלא מהני טעם זה דחזי למיסמך אגודא ולמישכב כדאמרי' בסוכה אלא היכא שישנן כאן והדיוט יכול להחזירה משא"כ בנגנבה שאין הי"ל לא מהני זה כיון שהוא בעצמו אינו כלי וכן כאן ממש בראוי להקישו וכ"כ הרע"ב בהדיא במשנה דכלים דהך משנה דנגנבה מיירי בארוכה וב' כרעים ע"ש וא"כ לק"מ ואדרבא א"ש טפי הא דהחזירהו הגנבים אף שלא העמידהו מקבל טומאה כיון שהי"ל מהני אף לקבלת טומאה בארוכה דחזי למיסמך וכו' כמו כאן הואיל וראוי להקישו ודוק:

בא"ד וריצב"א הביא ראי' וכו' ולפי גירסתינו ברש"י קשה גם לשיטת רש"י ובלא"ה אף לפי' התוס' בשיטת רש"י הוא דחוק דנקט הכא טמאה סתמא ושם נקט טהורה סתמא אמנם לפמ"ש אני בשיטת רש"י בסמוך לק"מ דגם ראוי להקישו או לגמוע לא מהני אלא היכא דהי"ל וכ"כ התוס' בסמוך לשיטת רש"י וא"כ לק"מ די"ל דשם מיירי דניטלו עינבליהן לגמרי שנגנבו או נשברו ואינן בעולם כאן לכך טהורה ודוק:

בתוס' בד"ה ור' יוחנן אמר וכו' עד ואי לאו פי' הקונטרס הוי ניחא לכאורה נראה שהתוס' מפרשים משום דרימונים לא הוי מעין מלאכה ראשונה ולכך פירש"י דבעי יחוד משום דרש"י אזיל לשיטתי' שכ' כאן אליבא דר"י דבעינן בכל מקום מעין מלאכה ראשונה והוקשה לו התם אמאי טמא משום רימונים והוצרך לפרש ע"כ דמיירי התם ביחדו ולכך טמא דמודה ר"י ותו' אזלי