לשון הזהב שבת קטז

בתוס' בד"ה מתיב רבא הזוג וכו' עיין במהרש"א מאי שהקשה אמאי לא מקשים תוס' הכא הקושיא שבסמוך ודחק לפרש שלפי הה"א גם לרש"י רוצים תוס' לפרש שמיירי לענין קבלת טומאה והוא דוחק גדול שיהא חלוק הפי' בה"א מהמסקנא ואני אומר מלבד שאינו קושיא חמורה כ"כ דהכי רוצים לסתור זה הפי' של רש"י בהקושיא ותירץ מלבד מהסתירה דהתם אפירש"י בטומאתן עליהם ולא שייך זא"ז אמנם נלע"ד אף לפי סברתו לתרץ קושיתו שאין מקום לק' התוס' כאן רק גבי ראוי להקישו והוא דהנה במס' סוכה מקשה אהא דמטה מטמאת איברי' למאי חזי ומשני בארוכה או בקצרה וב' כרעים דראוי למימתח עלי אשלא ולמיסמך אגודא ע"ש וא"כ לק"מ אהא דנקט נגנבה אבל נחלקה טמא די"ל משום הך טעמא נקט נגנבה לטהר אף בארוכה או קצרה וב' כרעים די"ל בנגנבה אף בכה"ג טהור ולא מהני הך טעמא אלא בנחלקה כדמשמע שם דנקט אברים אבל בתר דמשני הואיל וראוי להקישו ומשמע ודאי דטמא אפי' ניטל העינבל לגמרי שאינו בעולם טמא כמ"ש רש"י ותוס' שם שנפחת פחות מכשיעור וא"כ אף בנגנבה אם נשאר ארוכה וב"כ ראוי ליטמא אלא ודאי דלא נשאר ארוכה וב"כ ואפ"ה בנחלקה טמא הואיל והדיוט יכול להחזירה משא"כ בנגנבה קשה שפיר ודוק:

בא"ד ומפרש הרב פורת וכו' לכאורה הוא תמוה דמנ"ל לפרש פירוש רחוק ולהקשות דילמא אמרו הואיל והי"ל הוא כפשוטו לקבל הוא טומאה כפשט הברייתא טומאתן עליהם ולא תיקשי מידי וביותר תמוה בסמוך שהקשו ארש"י דהא לענין הטומאה שלא תפרח ודאי מהני טעמא דהי"ל ור"ל ולא הוי מקשה מידי אלא ודאי דהכא מיירי לענין קבלת טומאה ומקשה שפיר שאינו מועיל דהי"ל לענין שתקבל טומאה קשה היכי מוכח מהך ברייתות שאין מועיל לקבל טומאה אדרבא שם קתני שכל א' בפ"ע טמא אלא שמוכח שאם נטמא אחד לא נטמא חבירו וגם תמוה אף לפ"ד לימא דטומאתן עליהם מיירי טומאה ראשונה שלא תפרח ומשני אביי שפיר וצריך לידחק בפי' התוס' ג"כ דס"ל לסברא מוכרחת דכלי שניטל מקצתו אינו ראוי לקבל טומאה בשום צד אף דהי"ל כיון שעדיין לא החזיר כמ"ש בפירש"י אלא שהתוס' ס"ל כן אף בב' כלים שתשמישן כאחד והא דמספרים מקבל טומאה כ"א בפ"ע משום שידע המקשה שראוי כ"א בפ"ע לשום דבר כמ"ש התוס' משא"כ הכא דס"ד עדיין שאינו ראוי לשום דבר כמו שמקשה למאי חזי אף דלענין שלא תפרח טומאה ראשונה מהני שפיר לענין קבלת טומאה ודאי לא מהני הי"ל שהרי עדיין לא החזיר אם לא שתאמר כיון שהדיוט יכול להחזיר הוא עומד להחזיר כמוחזר דמי לגמרי אף לענין שיטמא חבירו אבל לחצאין לומר שיקבל טומאה בפ"ע הוי כמוחזר ולענין שיטמא חבירו לא הוי כמוחזר אין סברא אם לא שראוי בפ"ע לאיזה דבר ומדאמר אביי הואיל והי"ל ש"מ דלא ראוי בלא חזרה ע"כ צ"ל דהוי לגמרי כמוחזר וע"ז מקשה שפיר ומשמע לי' ג"כ טומאתן עליהם היינו לגמרי כבראשונה שעכ"פ יקבל טומאה ולאביי אף שיטמא השני ועפ"ז מתפרש כל שיטת הגמ' לפי שיטתם וכן משמע דבריהם מפורש ודוק:

בתוס' בד"ה אלא אמר רבא הואיל וראוי וכו' עד דהאי טעמא הואיל והי"ל לא מהני לענין קבלת טומאה כדקתני החזירוה וכו' עיין במהרש"א שהרבה להקשות שני קושיות חמורות ותירוצו דחוק ורחוק מאד ע"ש והנני מוסיף להפליא לפירושו שהוא מפרש כפשוטו שהתוס' מוכיחים שאינו מקבל טומאה מטעם הי"ל הוא תמוה חדא שאינו רואה שום הוכחה אדרבא החזירהו משמע שהחזירהו הגנבים אף שלא העמידו עדיין את המטה מקבל טומאה ג"כ משום דעכשיו הי"ל ומ"ש המהרש"א משום דלא קתני נמצא הוא תימה גדולה דקאי אנגנבה דקתני התם ברישא וגם תימה גדולה מאי צריך ראי' לזה הא כאן מפורש שעכ"פ לענין קבלת טומאה לא מהני הי"ל עד שהוצרך ע"כ לומר הואיל וראוי להקישו רק להיפך הוצרכו להוכיח דכאן משמע דלא מהני כלום הי"ל אף לענין טומאה ראשונה ומכ"ש לפירש"י לפי גירסתם מיירי רק לענין טומאה ראשונה הוצרכו לסתור זה אבל לענין שלא תקבל טומאה מחמת הי"ל אין זה צריך שום ראי' כיון שהוא מפורש כאן וביותר תימה לפרש כן שיכתבו סתמא שמוכח ולא כתבו איך מוכח ולומר שהוא פשוט ומפורש איך כ' תכף אח"כ ואביי ס"ל להיפך וביותר תמוה מאי בעו בזה דאביי הכא שהוא כמו מעשה לסתור נגד הברייתא לכן נלע"ד ברור לפי פשוטו שלא בעו אלא לומר כיון שמוכח משם דחלקוהו בלא נגנבה טמאה ודאי יש לנו לומר דאף לענין קבלת טומאה מהני כיון דקתני סתמא טהורה משמע הא חלקוהו טמאה כמו כאן דנקט סתמא טהורין וטמאין ומיירי עכ"פ אף לענין קבלת טומאה לפי' התוס' וא"כ תקשה משם אף לפי' התוס' לכאן או שע"כ תאמר שמטה עדיף טפי שדרך לחלקה וא"כ אף לפי' רש"י לק"מ וע"ז כתבו אבל לענין קבלת טומאה לא מוכח משם דמהני כדקתני סיפא החזירהו מקבל טומאה משמע דמעיקרא לא מיירי אלא לענין טומאה ראשונה או לפי עומק פשוטו י"ל דכ' אבל לענין קבלת טומאה אינו סותר משם לכאן כדקתני ר"ל והיינו החזירהו את המטה ממש כמו הכא כדי שלא תקשה מכאן ואהא כתבו ואביי ר"ל דלכך אביי סובר דמהני אף לענין קבלת טומאה ומפרש החזירו כפשוטו שהחזירו הגנבים אבל עכ"פ לא תקשה לרבא אבל לפירש"י קשה לרבא מהברייתא וכן לפי' ראשון שכתבתי מימשך שפיר הך דאביי ע"ד הזה דלאביי א"ש טפי דנקט טהורה סתמא ודוק:

אמנם עדיין חל עלינו חובת ביאור דברי התו' מעמקן של דברים ואז אף קושיות המהרש"א וגם קושיות שכתבתי יתפרשו אף לפי מה שמפרשין העולם וכמ"ש המהרש"א ויתורץ הכל והוא כי תמוהין דברי התוס' לפי פשוטו במ"ש כדאשכחן בפ' ג' שאכלו והוא תימה גדולה שהוא משנה שלימה בפ' י"ח דכלים ושם בפ"ג שאכלו מייתי לה לראי' לענין זימון וזה א"צ הכא לדבריהם דמייתי מגוף המשנה ומאי שייך לאתויי מג' שאכלו אין זה אלא תמה וכן כל הקושיות ופליאות הנ"ל לכן נ"ל לפרש דממשנה לא מוכח מידי אף הוכחה ראשונה מכ"ש השני' והוא די"ל אף נחלקו טהורה אף מטומאה ראשונה והא דקתני נגנבה משום דעיקר כוונת המשנה משום סיפא דהחזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא אבל לא חזרה