לשון הזהב שבת קטו

על הרא"ש יש לתמוה דפסק נמי כרב כמ"ש הרי"ף ואפ"ה הביא הך בדעבד איהו לנפשי' זה וזה אסורין מנ"ל לחלק וק"ל:

בגמ' ורמינהו זוג של בהמה טמאה וכו' ע"ש הא דמייתי כולה ברייתא למותר י"ל משום דאיכא לתרץ דמיירי בבא מאדם כמו שמתרץ הגמ' לעיל בבא מנוי אדם לנוי בהמה גבי טבעת לכך מייתי של דלת טהורה ואי בבא מאדם אף שחיברו לדלת טמאה כמו דקתני בשל בהמה ועשאו לדלת אף שחיברו טמאה ואי התם מיירי בעשו לדלת עצמו א"כ היכי קתני של דלת ועשאו לבהמה טמאה כיון דאף של בהמה טהורה וק"ל לכך מייתי כל הברייתא וק"ל:

ע"ב ברש"י בד"ה נטלו עינבליהן ע"ש ברש"י שלפנינו ע"פ הגהת רש"ל כתובה הגירסא דאם קיבלו כבר טומאה לא פרח משמע דאינה מקבלת טומאה חדשה וברש"י בד"ה ראו להקישו בסופו פי' בהדיא דאף אם נטלו קודם טומאתן מקבלים טומאה וכן ברש"י בד"ה אלא אמר רבא אלא שמהרש"ל הגי' בכ"מ ברש"י משום שראה בתוס' בד"ה אלא אמר רבא וקשה להגי' כ"כ ומתוס' ג"כ אין ראי' שי"ל בקונטרס אחר כיון שלא כ' פירש"י אמנם ברש"י בד"ה ראוי להקישו נקט רש"י זה הלשון שכ' התוס' שלא טיהר מטומאתו וצ"ל דחדא מיני' נקט דאטו כי רוכלא ליכתוב בכ"מ כיון דכבר כ' ושנה ושילש דלענין תרווייהו קאמר וכ"ת ליכתוב רבותא טפי דאפילו מקבל טומאה זה לק"מ דבלא"ה צריך לבאר למה צריך רש"י ליכתוב שניהם בגירסא שלפנינו אלא ודאי משום דיש סברא גם להפך דאפי' מקבל טומאה להבא משום שראוי לרמונים או שראוי להקישו או לגמע מים והוי כמו כלי חדשה אבל טומאתה הראשונה י"ל דפרחה דהא מלאכתו הראשונה ממש כבר אזלה קמ"ל דלא שנא ודוק ולפ"ז אף אחר הגהת רש"ל או שהוא קונטרס אחר ג"כ לק"מ קושית תוס' בפרט שכ"כ גבי ראוי להקישו די"ל משום רבותא כ"כ או חדא מיני' נקט ודוק:

בגמ' מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור וכ"ת וכו' והתניא מספורת וכו' ועיין פירש"י והוא תמוה כמ"ש התוס' ופי' התוס' הוא תמוה יותר מכמה קושיות כמו שנבאר ואף שנבאר בסמוך לפרש פירושם ולתרץ הוא דחוק אף שמוכרח בפירושם וגם פירושם בעצמם דחוק ורחוק מפשוטן של דברים. לכן נלע"ד שפירש"י נכון מאד ע"פ עומק פשוטן של דברי הגמ' והוא דודאי סובר הגמ' לסברא מוכרחת שכלי אחד ממש שניטל מקצתו אף שהדיוט יכול להחזירו פרחה טומאתו ואף התוס' ע"כ מפרשים כן דאל"ה אין מקום כלל לקיים פירושם מתחילה ועד סוף אלא שכ' להוכיח לקמן ממטה שנגנבה חצי' דלענין טומאה ראשונה מהני סברא דהדיוט יכול להחזירה עכ"פ לענין קבלת טומאה דמיירי בי' הגמ' לפירושם ס"ל להגמ' מוכרח דלא מהני ואף לשיטת רש"י לפי הגירסא שלפנינו מיירי ג"כ בקבלת טומאה ולשיטתינו יתורץ ג"כ ק' התו' ממטה כמו שנבאר י"ל דס"ל להגמ' סברא זו אף לענין טומאה ראשונה שודאי פרחה בכלי א' שניטל מקצתו אף שהדיוט יכול להחזירה וא"כ ע"כ הא דמשני אביי הואיל והדיוט יכול להחזירה היינו משום דהוי ב' כלים שאין תשמישן אלא כא' ודרכן לפרקן שלא בשעת מלאכה ולחברן בשעת מלאכה כמו מספורת של פרקי' וכיוצא בו דבהו ודאי אף שמתפרקין לא פרחה טומאתו ומקבלת טומאה כל א' בפ"ע מדקתני בהו אינו חיבור אפי' כשהם מחוברי' שלא בשעת מלאכה מדאורייתא וגם עכ"פ מדרבנן אינו חיבור להזאה ש"מ שכל א' חשוב כלי וכ"כ התוס' בהדיא לקמן בשם תוספתא אף שכ' שראוי כל אחד למלאכה היינו לפי המסקנא וג"כ אינו מוכרח לשיטתינו ע"פ פירש"י כיון דהוי ב' כלים שתשמישן כא' ודרכן לפרק ולחברן לא הוי ודאי כלי שניטל מקצתו ותוס' כ"כ לשיטתם דלא פירשו חילוק זה אבל הוא סברא נכונה דכיון אף שמחוברין אם נטמא א' לא נטמא חבירו והא' שנגעה בו טומאה טמא ש"מ שראוי לקבל טומאה בפ"ע וטעמא ודאי כיון שהדיוט מחזירה בלא אומן ומיוחדת לתשמיש זה להחזירה הוי כלי מעשה ועל זה הקשו שפיר מהך ברייתא דזוג ועינבל חיבור ופירש"י דהוי חיבור בין לטומאה בין להזאה וכן מוכח מדקתני סתמא חיבור ולא מחלק כדקתני גבי מספורת ש"מ דהוי אף להזאה א"כ מוכח דהוי ממש כלי אחד ואין דרכו לפרקו וא"כ שוב לא מהני מה שהדיוט יכול להחזירה כמ"ש וכן מדייק רש"י ע"ש ואהא דקאמר וכ"ח ה"ק אע"ג דלא מחבר כמאן דמחבר דמי ר"ל דילמא לעולם הוי ב' כלים שתשמישן כאחד ובאמת אינו חיבור להזאה והא דקתני סתמא חיבור הכא לא מיירי במחוברין ולענין אם נטמא א' או הזה על אחד להועיל גם לשני אלא הכא מיירי בהך דינר דהכא דאף שניטלו ענבליהן מקבלין טומאה וה"ק אע"ג שאין מחוברין דהיינו שניטלו ענבליהן ועדיין ישנן מקבלין טומאה כמו שאם היו מחוברין משום שהדיוט יכול להחזירה וקמ"ל דאף עינבל מקבל טומאה דודאי מיירי גם הכא שישנו לעינבל דאי ליתא ודאי לא מהני הדיוט יכול להחזירה כמו במטה אהא מקשה והא קתני גבי ההיא סיפא דמספורת וכו' וא"כ כמו חיבור דסיפא מיירי במחוברין ולענין אם נטמא אחד להועיל לשני ה"נ חיבור דרישא ומדהכא מחלק ושם לא מחלק ש"מ דזוג ועינבל הוי כלי א' ממש וא"כ לא מהני הדיוט יכול להחזירה מסברא מוכרחת שלו ולכך מייתי הך דאמר רבא להוכיח דאי הוי בזוג ועינבל ג"כ דרכו להתפרק אין ראוי להיות חיבור שלא בשעת מלאכה ומדרבנן לא להזאה מהך טעמא דרבא ומאי שמקשים התוס' דהא לא תניא גבי הדדי אינה קושיא כ"כ דיכול להיות ברייתא אחרת דתני תרווייהו גבי הדדי ועפ"ז לא קשה נמי מאי שמקשין התוס' לקמן בד"ה אמר רבא ממטה שנגנבה דמהני הדיוט יכול להחזירה אף שכבר כתבנו שאף לרש"י מיירי הכא אף לענין קבלת טומאה נלע"ד דגם שם במטה אף מקבלת טומאה בלא נגנבה כמו שנבאר שם וגם אף לפי שיטתם ברש"י לא ק"מ דמטה הוי ודאי כמו ב' כלים שתשמישן כאחד שכן דרכה לפרק כמו שמצינו לעיל במטה של טרסיים וכן שנינו מטהרת אברים ומטמאת אברים והוי ממש כמו מספורת של פרקים ועמ"ש שם בסמוך מבואר יותר לתרץ קושיתם זאת לשיטת רש"י אלא דהתוס' גם שם אזלי לשיטתייהו ודוק ונכון הוא לע"ד בפירוש רש"י והוא המחוור: