לשון הזהב שבת קיד

בא"ד ונראה לר"י נ"ל אע"ג דבקליעה שריא משום דאסור לסותרה וא"כ ק' הלא לכאורה גם באינו קליעה אסור להסירן דילמא אתא לאתוי כיון דגזרינן דילמא שלפה מכ"ש היכא דודאי שלפה וא"כ לסברתם אף באינו קליעה לישתרי לצאת וכן בכל תכשיטן לישתרי כמו בקליעה כיון דאסור להסירן כמו בקליעה לסברתם לזה כתבו דא"ל דמותר להסירן וזה ג"כ לא תיקשי דליתסרו להסירן ולישתרי לצאת דזה לא יועיל וק"ל:

ע"ב בגמ' א"ר ינאי כבול זה איני יודע וכו' אבל כיפה של צמר ש"ד ר"ל דלא יוקשה א"כ אמאי לא תני כיפה של צמר ג"כ אלא ע"כ דש"ד א"ד כיפה של צמר תנן ולא יוקשה אמאי לא תני כבלא דעבדא משום דהוא כ"ש שהוא בכלל כבול והוי כאלו תני בהדיא וק"ל:

בתוס' בד"ה אי כבלא דעבדא וכו' וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פיאה נכרית י"ל דלפרש"י דבסיפא מודה ר"ע דהוי כיפה של צמר א"כ לק"מ אמאי לא תני פ"נ די"ל דלא תני ברישא אלא הנך תכשיטן דאסורי לגמרי וכבול ופאה נכרית דשריא לחצר סמיך אסיפא וכבלא דעבדא דתני ברישא י"ל דאסורה לגמרי גם בחצר או דלא שייך הך גזירה דחצר אלא בתכשיטין כמ"ש הר"ן ע"ש ותדע מדלא תני גם כיפה של צמר ברישא וסמיך אסיפא אבל השתא מוכח דלא כרש"י דא"כ ישאר ק' התוס' אמאי תני גבי אשה דלא שייך לומר משום דסיפא דלא מיירי סיפא כלל בהך כבול וא"כ מוכח כפי' התוס' וא"כ מקשים שפיר כיון דתני כבול ולא סמיך אסיפא גם בפ"נ קשה וק"ל:

אבל לענ"ד נראה לתרץ קו' התוס' דה"נ מוכח מרישא גופה דאסורה לצאת בו לר"ה ע"פ דאי' בד"מ בשם א"ז בה' שבת דאשה שיש לה פ"נ מותרת לגלות השער דפ"נ וא"כ קשה אמאי קאמר בטוטפת וסרביטן דוקא שאינן תפורין אבל בתפורין בשבכה מותרת לצאת דלא שלפה השבכה משום דמיגליא שערה וא"כ ק' הלא זימנין דאף בתפורין אסורה לצאת כגון אם יש לה פ"נ דאז שפיר חיישינן דילמא שלפא דרשאי לשלוף השבכה אלא ע"כ דאסורה לצאת בפ"נ לר"ה ושפיר קפסיק ותני דמותרת לצאת בתפורין תמיד דודאי אינה הולכת בפ"נ לר"ה וא"כ כיון דמוכח כבר ל"צ למיתנא רק תני בסיפא דמותרת לצאת לחצר בפ"נ וק"ל:

בא"ד וא"ת אי כבלא דעבדא אמאי שרי בחצר נ"ל להמשיך דכל זה פי' התוס' לשיטתם דנאדו מפירש"י ופי' דגם בסיפא הוא כבלא דעבדא להך פירושא וא"כ ע"כ מוכח דגם בי' שייך הך גזירה דחצר משום ר"ה אלא דלא רצו חכמים לגזור כמו בפ"נ דאל"ה ל"ל לאשמועינן וגם מאי שייך כאן כבלא דעבדא משום דומיא דפ"נ כיון דלאו חד טעמא ודינא הוא ולאו דומיא כלל כיון דגם בכל האנשים שרי לצאת לחצר בדבר האסור לצאת לר"ה כמ"ש הר"ן והרא"ש אבל לרש"י נ"ל דבאמת אסור לצאת בה לחצר ונקט ר"ה עיקר גזירה או דלא שייך כלל הך גזירה למיגזר בה לחצר דעיקר גזירה משום דהנשים שחצנות הן וזה אינו דבר של שחץ כמו שתי' הר"ן ולא איצטרך באמת דמותר לחצר וק"ל:

בא"ד ולקמן דפירש"י דבסיפא מודו וכו' וק' לר"י דהא משמע הכא וכו' ע"ש ולכאורה הוא מילתא דתמיהה על רש"י שהוא שגה ברואה כאן להדיא ועיין בס' מ"ש שנדחק ליישב בדרכים שונים ולענ"ד נראה ליישב בטוב טעם קרוב להמכוון ברש"י דנשמר מזה ותירץ להדיא זה בדבריו להמעיין והוא דרש"י לא כתבו שם דלא איבעיא לי' בסיפא רק כתבו דכולהו אמוראי מודו והיינו אף שמואל והוא מוכרח היטב בדבריו שכתבו כאן לשמואל וז"ל שמואל אמר כבלא דעבדא תנן כבול דמתני' כבלא דעבדא ופליגו אדר' אבהו עכ"ל והוא הכל למותר ונ"ל דהוקשה לרש"י אשמואל היכי מפרש הברייתא דתנ"ה דמייתי לעיל ואמאי לא קאמר תיובתא דשמואל וגם לא ניחא לי' לפרש דלשמואל יהא גם בסיפא כבלא דעבדא דלא הוי דומיא דפ"נ וגם שירותא דחצר לא הוי דומיא ולזה קאמר ר' אבהו מסתברא דהוא כיפה של צמר ולזה תירץ רש"י דשמואל לא קאי אלא אמתניתן דהכא דהוא כבלא דעבדא והיינו יש לומר טעם לשמואל מדחזינן דלא תני הכא פ"נ ש"מ דהך תכשיטן דלא אסרו אף בחצר לא תני הכא אלא הנך דאסורין לגמרי אף בחצר וסמיך בהנך אסיפא דתני בין המותרין כיון דמותרין בחצר וממילא מוכח דאסורין לר"ה ובאמת גם כיפה של צמר אסור לר"ה והא דלא תני לה היינו דסמיך אסיפא כמו פ"נ וא"כ גם כבול דברייתא דלא מיתנא אלא שריותא דחצר היינו כיפה של צמר ותני לה בהדי איסטמא ולק"מ מברייתא והא דקאמר לעיל אי כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר ש"ד היינו משום דס"ל דבכולה מתניתן היינו כבלא דעבדא אף בסיפא ומוכח שפיר דכיפה של צמר ש"ד מדלא תני לה לאיסורא וזו נמי סברת ר' אבהו דבחדא כבול מיירי ולזה קאמר מיסתברא כמ"ש וגם מייתי שפיר תנ"ה אבל שמואל מפרש רש"י דקאמר כבול דמתניתן היינו מתניתן דהכא הוא כבלא דעבדא אבל בברייתא שפיר מיירי בכופה של צמר וכן בסיפא ופליג רק אר' אבהו ודוק היטב כי נכון הוא לענ"ד מאד כפתור ופרח דברי רש"י:

דף נח ע"א בגמ' מסיק הא דעבד לי' רבי' וכו' עד כאן בשל מתכת כאן בשל טיט ועיין ברי"ף שלא הביא אלא הך אוקימתא דבשל מתכת זה וזה אסורין ובשל טיט יוצא בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו והקשה עליו הר"ן אמאי לא הביא ג"כ דבעבד איהו לנפשי' שניהם אסורין אף בשל טיט ונ"ל דלק"מ ע"פ מ"ש התוס' בד"ה במאי אוקימתא דבלא מימרא דשמואל דמפרש מתני' כבלא דעבדא שניהן אסורים הייתי אומר דהברייתא דיוצא העבד בחותם שבצוארו מיירי אף בדעבד איהו לנפשי' ולא חיישינן דילמא פסק לי' רק מחמת שמואל דצריך לחלק מקשה שפיר ע"ש וא"כ הרי"ף דלא פסיק כשמואל משום דתניא כוותי' דר' אבהו יש לנו לומר דהברייתא מיירי אף בדעבד איהו לנפשי' אפ"ה לא חיישינן דילמא פסיק לי' דמה"ת לנו לחלק כמו שמוקי מתני בדעבד איהו לנפשי' לשמואל כי היכי שלא נחליק אף על גב דבשל מתכות זה וזה אסורין כבר תי' רש"י דאפ"ה פסיק ותני משום דסתם חותמת בשל טיט בר מברייתא דלקמן דמוכח בה דמיירי בשל מתכות ואדרבה