לשון הזהב שבת קיג

פרק ששי דף נז ברש"י בד"ה במה אשה וכו' עד וגזור בי' רבנן וכו' הא דלא פירש דאינה יוצאה מדאורייתא וגם מאי בעי בזה נ"ל דבא לתרץ דנקט במה אשה דוקא ולא קאמר סתמא במה יוצאין דבאמת נקט בפרקין אף מאיש לכך פירש דעיקר שאלתו במה אינו יוצאה מדרבנן משום שלפא ומחוי וזה לא שייך באיש דלא גזרינן בי' דילמא שליף ומחוי שאין דרך אנשים להראות כמ"ש הפוסקים וצ"ל דמשנה דלא יצא האיש הוא בבא בפ"ע ולא לפרושי הך במה וק"ל:

ברש"י בד"ה לא בחוטי צמר שקולעת בהן שערה ועיין בתוס' שהקשו ע"ז ול"נ דלק"מ מתרי ותלת טעמי חדא דאין לדמות שבותן של חכמים להדדי כמ"ש כל הפוסקים די"ל בקליעה נראה להם סברא לגזור ולא בסתירה וגם הוי מקלקל דבעינן סותר ע"מ לבנות יותר טוב כמ"ש התוס' לעיל וגם י"ל דמש"ה דייק בגמ' דילמא מיתרמי טבילת מצוה ור"ל משום טבילה בזמנה מצוה לא גזרו אסותר וק"ל ובכל אלה מתורץ נמי ק' התוס' שהקשו וא"ת מהאי טעמא תהא אסורה לצאת בטלית די"ל דמש"ה דוקא בחוטין גזרו משום דרק סתירה שרי כמ"ש אבל לחזור ולקלוע ודאי אסור ומתוך זה גזרינן דילמא אתי לאתוי משא"כ בשאר דברים ודאי תלבישם תכף אחר הטבילה ותוס' בעצמם לא הקשו אלא לשיטתם כמ"ש בסמוך ודוק:

בד"ה שבראשה אכולהו קאי ובגמ' מפרש טעמא ר"ל דע"כ אף בגמ' צריך לפרש מדמקשה טבילה מאן דכר שמי' ולא מקשה פשוט מ"ט דחוטין אסור לצאת ע"כ צ"ל דה"א טעמא משום שלפא ומחויא וא"ל משום דלא מיגליא שערה זה אינו שייך בבתולה דמיירי הכא אלא בנשואה שדרכה לצאת בטוטפת ובשבכה וא"כ ע"כ לא מיירי בקלועה בשערה דאז ודאי לא שייך דילמא שלפא ומחוי דאיך תסתור בחנם וגם כיון דודאי אסור לקלוע לא תסתור משום אחוי אבל רש"י כתב בקלוע וגם ע"כ שבראשה לאו דוקא דהא בצווארה שייך טפי דילמא שלפא ומחויא אבל רש"י כתב בקלועה ובראשה דוקא היינו משום דבגמ' מפרש טעמא משום טבילת מצוה וכמ"ש ודוק:

ברש"י בד"ה לר"ה משמע שפי' כמ"ד כיפה של צמר היינו משום די"ג בגמ' דרב סבר הכי וכן גורס הרי"ף וכן משמע גם בגי' שלפנינו דאל"ה מאי שייך בר' אבהו מסתברא כמ"ד מאן הוא דאסר הכי וא"כ הילכתא כרב באיסורי ולא משום ראי' הרי"ף והרא"ש דלרש"י אינו ראי' כמו שאכתוב לקמן וק"ל:

ברש"י בד"ה ושריא להו וכו' עד אדם נראה כמיקר וכו' ע"ש נ"ל דרש"י תירץ בזה קושיא חמירה דקשה א"כ לעיל גבי בעלי השיר דטובלין במקומן דג"כ צריך לרפותו כדמוקי בגמרא במחוללין או בשריתכן וא"כ נחוש ג"כ דילמא מתרמיא טבילה ושרא לה כמו הכא לזה מתרץ רש"י דבשלמא גבי אדם שרא לי' לטבול בשבת אבל התם הטבילה משום כלי ואסור לטבול בשבת לא שייך למיגזר וזה מכוין בלשון הגמ' דמיותר תיבת מצוה ובזה י"ל ק' התוס' לעיל דאמאי תני טובלין במקומן גבי שבת מאן דכר שמי' כמו דפריך הכא והיינו דאשמועינן התם אף על גב דטובלין במקומן שרי לצאת בשבת כמו שכתבתי וק"ל:

ועוד נ"ל לתרץ ק' התוס' לעיל גבי וטובלין במקומן ויתורץ בכ"מ דתני אגב מאי דלא שייך גבי שבת ולא פריך כי הכא די"ל דבכ"מ אע"ג דשייך בחול כיון דעכ"פ גם בשבת שייך כמו לא יכרוך דכלאים וטובלן במקומן דבעלי השיר אע"ג לחד מ"ד אסור לטבול לחד מ"ד שרי התם בשבת מיקר ע"ש אבל הכא תני שלא תצא בהן בשבת היכי שייך לומר לא תטבול בהן בשבת ולא שייך רק בחול לא שייך למיתני אגב ודוק:

בגמ' אמר רב הונא וכולן בראשי הבנות וצ"ל דקאי נמי אמתניתן דלפי המסקנא דקאמר לפי שאין אשה חונקת א"ע גם בשבת שרי לצאת דלא שייך בהוא שלפי ממחוי דלאו תכשיט הוא כמ"ש הרי"ף והרא"ש וא"כ יוקשה אמאי לא קאמר אמתניתן אלא ע"כ דקאי נמי אמתני' וק"ל. בגמ' למעוטי מאי וכו' קשה לי דלישני דמש"ה קאמר דבראשי הבנות אכולהו קאי משום ר' יהודא דלא ליפלוג אלא אראשי הבנות אבל בצואר מודה דחוצץ לכך הי' נ"ל לומר דרב הונא קאי רק אמתניתן והוא דוחק וי"ל דהתוס' תי' זה בד"ה השתא ע"ש ודוק בדבריהם וא"כ ק' ל"ל לאשמועינן דבחוטי צמר אצואר מודה ר' יהודה השתא קשה ע"ג קשה מודה מכ"ש ברך ע"ג רך אגב דפליג ברך ע"ג קשה כמ"ש התוס' ואי לאשמועינן דבחוטי צמר אצואר מודה ר"י פשתן חוצץ בצואר אפי' רבנן נמי דפליגי ברך ע"ג קשה והא דה"נ פליגי זה נמי דאתיא בק"ו מקשה ע"ג קשה כמו שמקשה גמ' וכמ"ש התוס' ואפשר דמזה הוכיחו תוס' דר' יהודא מודה בחוטי פשתן די"ל דפליג מכ"ש דאל"כ לא הוי מקשה הגמ' וכמ"ש ודוק:

בתוס' בד"ה לא בחוטי צמר וכו' עד ה"נ יש איסור בסתירת קליעה ואין להקשות הא גזרינן שמא תשכח איסור שבת דאל"ה לא אתי לאתוי וא"כ תסתור גם הקליעה כמ"ש התוס' לקמן כבר כ' הרא"ש דכל אשה שיש לה טבילות מצוה בשבת ודאי אינה ק' מאתמול כמ"ש הרא"ש ועיין במהר"מ דכוונתו ג"כ לזה אבל מדסתמו התוס' ולא כתבו זה נ"ל דכוונת התוס' דאין זה דמיון להך שכ' לקמן דבשלמא התם אף אם תשכח או לא תדע דהמלאכה זו אסור ג"כ לא תדע איסור התרה דהוא משום הוצאה אבל הכא וכי משום דלא תדע מלאכת הוצאה לא תדע איסור קליעה וגם התם כ' הרא"ש דבזמן מועט לא תשכח איסור שבת אבל הכא דיש זמן מה שזו קודם טבילה מה"ת לומר דתשכח גם קודם טבילה וזה מוכרח גם בדברי רש"י שהוצרך לומר אדם נראה כמיקר וק"ל:

בא"ד וא"ת מהאי טעמא תהא וכו' נראה ליישב כונת התוס' מהמשך לעיל דלולי סברת התוס' דסתירה נמי אסורה משום שבות י"ל דמיירי בקלוע מש"ה גזרינן דוקא הכי משום דאסורה לחזור ולקלועה ואתא לאתוי אבל שאר דברים מסתמא תיכף לאחר טבילה תחזור ותלבישם אבל השתא מקשה שפיר וק"ל: