לשון הזהב שבת קיב

בהדיא בגמ' ואי משום סכנה אף בספק מותר וכן משום צער בדרבנן אלא ע"כ דלא התירו כלל באדם אלא מומחה ש"ד ור"ל גבי מומחה הוי תכשיט לחולה כמ"ש רש"י שם ונ"ל דלכוונה זו כ' רש"י כן שם וא"כ שפיר מקשה מ"ש כיון דהוי תכשיט אף בבהמה שרי וק"ל:

בגמ' אי הכי מאי זה חומר וכו' וא"ל דילמא אדם רשאי לצאת אף במומחה י"ל דפשיט ליה להגמ' שאסור דבהמה הוא קל להתרפאות מאדם וכן משמע ממאי דמקשה לעיל מי איכא וכו' והיינו ע"כ כיון דמרפא אדם שהוא חמור רפואתו מכ"ש בהמה ומשום דיש ג"כ סברא להפך אדם דאית ליה מזל אבל ודאי גם סברא ראשונה קיימת ואסר אדם לצאת במומחה לבהמה וק"ל. ברש"י בד"ה ליחלב הוי משוי וכו' מאי שלא פירש כמו במשנה עמ"ש מהרש"א ונ"ל להוסיף דבמשנה נקט סתמא צרורות משמע אף בלא כיס רק שסותם וצורר פי הדד שלא ינטף החלב ואפ"ה אסור היינו כמ"ש במשנה דלא מיהדק והכא נקיט כיס משמע לקבל החלב אסור משום משוי אף דמיהדק אף דגם במשנה פירש"י ועושין כיס היינו פעמים בכיס ופעמים סותם כך ובתרווייהו אוסר ר"י ולכך פי' לעיל שניהם פעמים לקבל החלב ופעמים לסתום שלא יסרטו והיינו בלא כיס והוכרח רש"י לשנות כאן שלא יהא תירץ הראשון הא דמיהדק ועיין בתוס' בד"ה כאן לייבש לפיר"י קשה היינו תירץ הראשון הא דמיהדק וצ"ל לתירץ הראשון מיירי כולה ליחלב אלא דמיהדק קצת ודוחק ולפירש"י מתיישב יותר ומה שהקשו תוס' י"ל דבאמת לא פליג ר"י אלא לפרש אתא ודוק:

דף נד בגמ' אמר שמואל ובלבד שלא יצא מתחת ידו טפח נ"ל דבא לתרץ קושי' התוס' לעיל בדף נ"ב בד"ה וטובלין במקומן אמאי לא מקשה טבילה מאן דכר שמי' כמו שמקשה בריש במה אשה וכן כאן קשה כלאים מאן דכר שמי' לכך מתרץ שמואל דשייך לכאן משום דאסור לצאת מת"י טפח וגם לעשות החבל ארוך בינו לבין הבהמה הוא אסור כמ"ש ובלבד שיגבי' מן הקרקע טפח ויותר טוב לכרוך סביב ידו לכך קאמר אם הוא כלאים לא יכרוך ושייך זה טפי בשבת ודוק ועמ"ש בחידושי בריש במה אשה תירוץ נכון אקושיית התוס' שלא מקשה רק שם ומתורץ כאן ולעיל ודוק:

דף נה בגמ' אם זקנים חטאו וכו' שמעתי מחכם אחד דבר נאה על שאמר אם שרים חטאו שהוא מיותר וגם מאי דוקא שלא מיחו בשרים ולא יתר העם ואמר שידע מדנקט קרא זקנים ושרים הוא ודאי משום שלא מיחו וכן מוכח הפרשה לאח"כ אלא אם שמקשה דסתם שרים שבדור המה ראשי עם יש להם כח למחות אבל סתם זקנים המה חכמים אין להם כח למחות לכך מקשה אם שרים דוקא חטאו ע"כ שלא מיחו זקנים מה חטאו ע"ז מתרץ משום דשרים בפ"ע יש להם תירץ שלא ידעו מהאיסור אבל זקנים שלא מיחו בשרים י"ל ע"י שרים שיאמרו להם שימחו או למחות להם שימחו בעם ודפח"ח:

בגמ' אמר לפניו רבש"ע אם לפניך גלוי וכו' והיינו דכתיב לכאורה הוא תמוה שינצח מדה"ד את הקב"ה אלא משום דכאן לא חטאו אלא במחשבה שלא ידעו שלא יקבלו ולא הוכיחו אבל במעשה לא חטאו דמאי נ"מ בהוכחה והקב"ה אינו מענש על מחשבה רעה משא"כ כשמדה"ד שולט מענש אף על המחשבה וזהו דאמרינן כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע ר"ל הטוב שחטא במחשבה כנ"ל מכאן ועפ"ז נ"ל לפרש פסוק במיכה ה' קום ריב את ההרים משמע שמוכח עם ההרים היינו צדיקים ואח"כ אומר תכף שמעו הרים את ריב ה' כי ריב לה' עם עמו משמע אבל לא עמהם אלא שהקב"ה אומר לנביא ריב אתה עם הצדיקים שלא מיחו והם לא יוכלו לומר שלא יקבלו כי לפניהם מי גלוי אבל ריב ה' הוא רק עם עמו ולא עמהם שלפניו גלוי והוא אינו מענש אמחשבה:

ועפ"ז נ"ל לפרש דברי רש"י והוא מהגמ'. פ' מטות וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה וכו' מלמד שצריכין סליחה לכאורה קשה אדרבא הפסוק אומר שה' יסלח מאי זה קאמר צריכין סליחה דהיינו ודאי ע"י תשובה מנ"ל הא אבל לפמ"ש ניחא דהכא נמי לא חטאה אלא במחשבה ולכך ה' בעצמו יסלח על כה"ג כמו שאמר כאן אמנם צריכה סליחה כשמדה"ד שולט נענשה על זה כמו כאן דלפני' מי גלוי שהפר לה בעלה וק"ל ואגב אורחין נפרש פירש"י לשם שכ' ואם מופרין צריכין סליחה ק"ו לשאינו מופרין וכמדומה לי שהוא מהגמ' והוא תמוה וכי צריך ק"ו לעובר על נדר שאינו מופר קרא כתי' לא יחל דברו ועפמ"ש ניחא דמיירי שאינו מופר רק היא סברה שהוא שכר ושתתה יין והיא שוגג ולמד מכאן שאף שוגג צריך כפרה דכל חטא שוגג הוי חטא במעשה ולא במחשבה והוי קצת דומה לכאן שהוא במחשבה ולא במעשה רק שהוא ק"ו דסברא הוא דמעשה גרע ממחשבה ודוק:

. בתוס' בד"ה אין מיתה בלא חטא וכו' באו לתרץ דהא עון גרע מחטא ועונש מיתה הוא עונש חמור מיסורין לכך פירשו לפי שמיחה כבר נגזרה בעטיו של חוה לכך באה אף על שוגג משא"כ ביסורין וק"ל. דף נו ע"ב בתוס' בד"ה אלא מעתה הקשה הר"ר אלחנן וכו' עד ונראה לר"י וכו' נ"ל לפרש דבריהם דמקשין מאי פריך אלא מעתה בשלמא התם אע"ג דבאמת בנה שני קרא לכתוב יבנה לדרש תחית המתים שיבנה ג"כ לע"ל משא"כ הכא לא שייך למידרש לע"ל ע"כ להך דרשא שביקש לבנות ולא בנה ותירצו דמ"מ פריך שפיר דקי"ל בכ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו רק ששינה לשון הוא לדרש ופשטי' דיבנה ע"כ משמע שבנה ג"כ מדלא כתיב שביקש לבנות וגם מוכח מיהושע דבאמת בנה ע"כ הפשוטו פירושו שבנה אלא ששינה לשון לדרש והכא אם תדרוש שביקש לבנות מפקת ליה מפשטי' וזה אין סברא אלא שמא תאמר אף הפשוטו הוא שביקש לבנות לכך מייתי הגמ' מיהושע ומשני מתוך שלא מיחה וא"ש הפשוטו דמעלה כאלו בנה והדרש יבנה להורות שלא בנה וק"ל:

סליק פרק חמישי:

בעזר מרים ראשי. היא יסייעני להתחיל ולגמור פרק ששי: