לשון הזהב שבת קיא

בד"ה אדרבא תימה וכו' ועמ"ש בסמוך לתרץ והיינו דהך במתניתא תנא הוא מדברי שמואל ודוק. בד"ה או יוצאין כרוכין וק' לרשב"א וכו' ועמ"ש במשנה לתרץ דברי רש"י והוא הנכון:

בתוס' בד"ה בבאין מנוי אדם לנוי בהמה פירש"י וכו' ובחנם פירש כן והוא באמת לכאורה תימה גדולה אמנם נלע"ד שהוצרך לפרש כן ע"פ מאי שמקשה לקמן בסמוך אר' יצחק כיון דריתכן עביד מעשה ומשני סבר כר' יהודא דאמר לא אמרו שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל ופירש"י והכא מיתקן לבהמה ר"ל דודאי לגבי אדם מיקלקל בריתכן כמ"ש שם דתו לא חזי לאדם אלא כיון דמתקן לבהמה לא הוי שינוי מעשה והוא תמוה למה לא יהנה כיון דמשום בהמה לא מקבל טומאה מה בכך דמתקן לבהמה ולגבי אדם דמקבל טומאה הרי הוא מקלקל ואם מיירי במתקן גם לאדם לא הוי משני מידי וגם רבנן מודו בזה לכך סובר רש"י דלא פליג ר"י אלא בשכבר ניטמא ואז שפיר י"ל דסובר ר"י כיון שכבר נטמא בעינן כעין שבירה לטהר אבל היכא דמתקן לבהמה לא הוי שבירה לטהר מה שכבר ניטמא אף דנוי בהמה אינו מקבל טומאה לא הוי שבירה לטהר ופליג את"ק דסבר דמהני אף לטהר ובזה יש לומר שפיר סברא לכאן ולכאן ובהא פליגי לכך פירש"י שפיר הכא שמיירי שכבר ניטמא למיהוי שייך שפיר אף מאי דמשני אליבא דר"י ולא סתרי כלל דברי רש"י אהדדי אדרבא א"ש טפי למאי דפירש"י דת"ק מיירי בין לקבל טומאה בין ליטהר ודוק:

ע"ב ברש"י בד"ה והאיכא חציצה שטבעת קבועה בשיר וכו' הא דלא פירש כפי' הר' פורת שדבוק בצואר דלמה לא מוקי כשאינו דבוק דדוחק לומר דאין דרך להיות מחוללין כמ"ש התוס' דאטו כולן מדה אחת להן ואם נאמר שאין דרך השיר להלביש לבהמה כי אם בדבוק מאי משני בשריתכן אבל לפירש"י א"ש דדרך השיר להיות הטבעת תמיד קבוע בחוזק ואפשר זה כוונת התוס' בד"ה בשריתכן לדחות פי' הר' פורת ולחזק פירש"י וק"ל:

בתוס' בד"ה והתניא מחט בין נקובה וכו' עד שניטל חורה וכו' ור"ל וזה לק"מ אר"א דמיירי בשלימה וכו' עד ותימה לר"י וכו' ועיין בפ' כל הכלים ולכאורה קושייתם תמוה דלק"מ כמ"ש המהרש"א ולפום ריהטא תרצתי ג"כ כמ"ש המהרש"א אמנם כד עיינינא אמינא במחילה מכבודו הרמה שלא כ"כ אלא דרך חידוד התלמידים אבל לפום קושטא דמילתא הוא טעות גדול דאף אם יעלה על דעתינו ששפילגא אינו מקבל טומאה היינו ע"כ משום דהוי כטבעת הכלים כדס"ד בגמ' דף ס' גבי ותהוי כבירית טהורה לפי' תוס' דלשם ע"ש:

וכי משום זה יסבר רבא שיהא אסור לטלטל בשבת א"כ טבעת בהמה וכלים אסור לטלטל לרבא וז"א דהא אפי' מתג ורסן מותר לטלטל כמ"ש התוס' והגע בעצמך כלי אבנים וכלי גללים שאין מקבל טומאה יאסר לטלטל אלא ודאי רבא לא קאמר רק כיון דלענין טומאה לאו מנא ר"ל שמשום שבורה או חסרון אינו מקבל טומאה ואי הוי שלימה הוי מקבל טומאה לענין שבת ג"כ לאו כלי היא אבל היכא דהוי כלי שלימה כמו שפילגא ואינך אף שאינו מ"ט למה יאסר בטילטול וא"כ אזיל התירץ ואמנם בעיקר הקושיא נלע"ד דלק"מ דהתוס' אינו מפרשים כלל דהכא ס"ד דשפילגא אינו מ"ט דא"כ לא הוי מקשה שם מידי דדוחק בעיניהם לומר שמקשה מכח ר"א דהכא אלא ודאי הקושיא שם הוא בריוח גדול דודאי אין סברא לומר שלא יהא שפילגא מ"ט כיון דהוי כלי מעשה ותכשיט אף דס"ד בגמ' דף ס' לפי' התוס' כן היינו דוקא בהך דאוגרת שערה והכא סתמא קתני וגם זה לא קאי במסקנא משום דאם כן קשה מהמשנה דלשם לכך מקשה התם שפיר כיון דלא מיירי בשפילגא דהיא ודאי מקבלת טומאה וע"כ בניטל חורה מיירי דאל"ה במאי מוקמת לה וכן הכא מקשה שפיר בריוח דתיתי בהי תיתי ע"כ הברייתא מיתוקם באיזה מחט בעולם שמוקמת לה יוקשה אר"א ואתי שכיר שני הקושיות בריוח וא"צ לדוחק המהרש"א שיהא חדא קושיא תלי באידך שאין זה סוגיא וגם אינו מוכרח ואינו רוצה כאן להאריך אמנם התוס' הקדימו שקשה רק לרבא דלאביי לק"מ אר"א דמיירי בשלימה וא"כ שפיר תמהו כיון דלרבא לא מתוקם הברייתא כלל דבשפילגא ליכא לאוקמא כמ"ש וע"ז מייתי ראי' כדפריך בפ' כל הכלים וא"כ אי לא ידע התירץ בגלמי ע"כ ליתא לדרבא דאיתותב מהך הברייתא והיכי שייך להקשות מברייתא לר"א אליבא דרבא כיון דלדידי' רבא איתותב מהך ברייתא כיון דלא ידע מגלמי ושום אוקימתא אחרינא ליכא ודוק. דף נג בתוס' בד"ה אילימא שאינו קשורה לא בעי למיפרך וכו' נ"ל דשלילות דבריהם הוא כך דהא דפריך הגמ' פשיטא לאו משום דמוכח מרישא וא"כ לא הוי קשה ליפרך מרישא דלא שייך למיפרך ל"ל רישא הא מוכח מסיפא אבל ז"א דדרך הוא ליתני בסיפא מאי שמוכח מרישא וא"כ ע"כ מקשה מסברא פשיטא א"כ קשה וא"ת לוכח מרישא דל"ל בזמן שהוא קשורה כיון דהוא פשיטא מסברא וק"ל:

בא"ד וי"ל דמרישא לא תפשוט וכו' עיין במהר"מ ומהרש"א מה שדחקו לפרש שלא תקשי דילמא סיפא נמי זה אתי לאשמועינן דוקא אינו קשורה כלל הא קשורה אפי' בשבת שרי אף דזה מוכח מרישא הא דרך המשניות כן ולכאורה נ"ל לתרץ דברישא שפיר י"ל כיון דעיקר מילתא אינו מיותר רק תני בזמן שקשורה להורות זה אבל בסיפא כולה מילתא מיותר אין סברא דתני לה להורות דין זה דה"ל למיתני בהדיא וק"ל:

אמנם כד דייקת קושיא מעיקרא ליתא דהא דדרך תנא ליתני בסיפא מה שמוכח מרישא היינו כיון שמרישא לא מוכח אלא מדיוק לא סמיך התנא ע"ז ותני לה בהדיא אבל הכא מה שמוכח מרישא בהדיא דהיינו שקשורה ע"כ מיירי בשבת תני לה סיפא להורות דין זה מדיוק דתני אינו קשורה להורות קשורה בשבת שרי זה דבר שאין לו שחר ולא מצינו כלל ודוק:

ע"ב בגמ' אמר מר ולא בקמיע וכו' והוא תמוה דמיני' ובי' קשה דקתני זה חומר מ"ש בהמה מאדם וכן מקשה מהר"מ בשם העולם ונ"ל די"ל דטעמא דאדם הוא משום סכנה או צער דאדם התירו משא"כ בבהמה אלא מדקתני ולא בקמיע בזמן שאין מומחה ולא קתני בזמן שאינה מרפאת ודאי אלא ע"כ כל זמן שלא איתמחי שתרפא ודאי אסור וכן הוא שם