לשון הזהב שבת קח

דאל"כ למה פריך ארב יהודה ולא פריך מברייתא לעיל דקתני נמי ואין פותחין אלא ודאי דעיקר קושיא מחיוב חטאת וא"כ י"ל דידע מחילוק חיבור אלא שהקשה ליגזור זה אטו זה ומשני זה חיבור ולא שייך לגזור ולפירש"י ודאי שייך מאד זה התירץ אמנם לפי' התוס' לכאורה לא שייך דמנ"ל להקשות דליגזר ב' גזירות דאינו עשוי להכניס ולהוציא ואינו חיבור לק"מ חדא דס"ד דהוא חדא גזירה דליגזור אע"פ שאינו פתח ממש אטו פתח ממש כיון דבי' ח"ח או י"ל דס"ד דלא חילקו במשנה אלא בנקב שאינו עשוי אלא להוציא לכך במגופה לא גזרו אבל בדאורייתא ס"ד דאין חילוק בין מגופה לגוף החביות וא"כ לגזור ניקב מגופה אטו מסורה את כל המגופה ודוק:

בתוס' בד"ה אי חיבור אפי' להזאה נמי וכו' עד ותירץ ר"י וכו' ע"ש ועיין במהרש"א מה שהקשה ושותא דידיה לא ידענא דהא אף אם הי' מפרש דברי התוס' כפשטן מ"ש והא דפריך אי לאו חיבור הוא לאו דוקא אלא עיקר קושיתן וכו' דר"ל שכדי נסבא וזה לא קשה כלל די"ל שהוא מדרבנן א"כ כיון שהקושיא לא קשה ממילא התירץ שמשני עליו הוא למותר וזה ודאי שדברי רבא שאמר גזרו על טומאה שלא בשעת מלאכה הוא תירץ על זה הקושיא לטומאה נמי לא אמנם נ"ל דדברי התוס' לא מתפרשין כך שאין סוגית הש"ס כן שיקשה מה שאין קשה אלא נ"ל ודאי דהא דבשלל של כובסין הוא חיבור עד שיתחיל להתיר היינו כל כמה שאינו מתיר עדיין מיקרי בשעת מלאכה כמו שמשני לעיל ניחא לי' וכו' א"כ עדיין לא נגמרה המלאכה זו משא"כ במספורת ואיזמל שלא בשעת מלאכה אין לגזור דא"ל דניחא ליה שיעשה מלאכה אחרת דאין סברא זה נמצא וגם א"כ אף במקל נימא כן ותדע דהא אם מתחיל להתיר אף שעדיין מחובר אינו חיבור והכא הוי תמיד חיבור וא"כ מקשה הכי אי חיבור ר"ל דהיינו בשעת מלאכה מיירי א"כ אפי' להזאה נמי ואי לאו חיבור ר"ל דמיירי שלא בשעת מלאכה א"כ לטומאה נמי לא וכמ"ש ומ"ש התוס' לאו דוקא ר"ל הלשון לאו דוקא דמשמע דאינו חיבור כלל וגם אין סברא לאוקמא הברייתא רק שלא בשעת מלאכה וא"כ עיקר קושייתו אפי' להזאה נמי וא"כ שפיר הוצרך רבא לתרץ הברייתא בכל גווני דאף שלא בשעת מלאכה חיבור לטומאה ודוק. בא"ד ולפ"ז הא דתנן השיחור וכו' אתיא כר"י וכו' ועיין במהרש"א שהקשה דנימא דגם הכא אתי כר"י ונ"ל דלק"מ דלהכי כ' התוס' הך ודוחק ר"ל דשם אין ברירה לפירושו צ"ל דאתיא כר"י אבל הכא יותר ניחא להגמ' לתרצו אליבא דרבנן וק"ל ועיין בסמוך מ"ש לתרץ בדרך יותר נאות:

בא"ד אע"ג דשלא בשעת מלאכה טהור גמור וכו' עיין במהרש"א מה שהקשה ונ"ל דלק"מ ויתורץ גם הקושיא ראשונה וגם קושי' הגמ' תפול יותר והוא דלפי' רשב"א דכל אחד בפ"ע טהור לא מיתני כלל הך ברייתא לענין חיבור אם נטמא זה נטמא זה אלא לענין קבלת טומאה והזאה וה"ק חיבור לטומאה ר"ל לענין שהוא מקבל טומאה מיקרי חיבור ואע"ג דמפורק אינו מקבל טומאה כשהוא מחובר מקבל טומאה ואינו חיבור להזאה ר"ל דהוי כאינו מחובר ואינו מקבל הזאה כלל ואין לו טהרה לעולם רק כשהוא מפורק הוא טהור ואי מחברו חוזר לטומאה ישינה ואהא מקשה שפיר ממ"נ דבשלל כובסין הוא דבר אחר בנטמא זה נטמא זה שפיר מ"ל לחומרא ולא לקולא אבל הכא מה"ת נחמיר בו שיטמא ולא יטהר לעולם ורבא משני שפיר משום דד"ת וכו' ותדע דזה הברייתא מחיבור זה דלא חשיב אלא הנך ולא שלל כובסים והנך דחשיב בהדי במסכת פרה אלא דזה חיבור אחר וא"כ לק"מ דלוקמי' כר"י דיותר ניחא לאוקמא כרבנן ולפרש כן ודוק דף מט ע"א בגמרא משום דאימתלא כנסת ישראל ליונה לכאורה קשה דהא כמה פסוקים מצינו שנמשלו ליונה וגם הטעם הוא מיותר וגם כמה טעמים יש ע"ז אלא נ"ל דה"ק דאימתלא כ"י לענין מצות כיונה בכנפי' וזה לא מצינו בפירוש בפסוק דכנפי יונה קאי לענין מצות לכך קאמר טעמא דמשום זה אימתלא לכנפי יונה. ולכך אמר כנפי יונה דהמצות נמשלו לו וק"ל:

ע"ב ברש"י בד"ה ואמר בחול בעי בזה דאי בשבת למה הוצרך להביא הא שאמר ונשב עליהן הא מדאמר הביאו שלחין מוכח שמותר לטלטל ובתוס' דפירשו בשבת נראה באמת דלא גרסי ונשב שלא כתבו אלא והביאו לי שלחין בשבת ועוד נ"ל דמוכח פן דקשה מעיקרא דאיבעי' להו למה לא פשיט ר' חנינא בר חמא מהא דשרי אלא ודאי משום דמכאן לא מוכח היתר טילטול אלא דר' יוסי לא קפיד בחול וע"כ מעיקרא דבעי להו צ"ל דאיכא אומנין דקפיד ואיכא דלא קפיד דאל"כ מאי איבעי' להו וא"כ לא הוי מצי למיפשט מר"י כלום רק עכשיו דפשיט ריב"א דודאי קפיד הביא ראי' לדחות דלאו ודאי קפיד ודוק:

נמצא ממילא מתורץ מה שהקשה התוס' לפירש"י למה לא הביא מר' יוסי דמתיר בהדיא דמזה לא מוכח כלום דילמא משנה דידן סבר כת"ק והוא לא בא אלא לסתור פשיטותו מה שרצה לפשוט מסברא ודוק:

ובר מן דין לק"מ קושית התוס' על רש"י דהא ממציאות מוכח טפי להכריע הלכה כמאן כמו שהרי"ף מכריע גם כן מכאן דהלכה כר' יוסי כיון דחזינן דאומן לא קפיד וק"ל. בגמ' כי קא מספקא לי משום דכתיב והמלאכה היתה דים וכו' והא דלא בעי רב יוסף ע"ז משום דהך קרא הוא קודם אבל באמת גם על הך קרא הוא מסופק ועפ"ז נ"ל לפרש מה שקשה לכאורה מאי נ"מ בהך בעיא דבעי ולפמ"ש נ"מ לדינא דא"א דהמלאכה היתה דים קאי על ההבאה א"כ מאי דכתיב ויעבירו קול במחנה אל יעשו עוד מלאכה קאי ג"כ על ההבאה דעלי' קאי א"כ נפקא לן הוצאה מהכא וקרא דאל יצא קאי לתחומין או שאר לימודים כמ"ש התוס' בריש מכילתין ודוק:

דף ג ע"א בגמ' רבינא אמר בשל הפתק שנו וכו' עיין בנ"י שכתב דלרבינא מוכין חמירי טפי ואסורין אפי' באינו של הפתק ולא יחדן אפי' טמן ובזה מתורץ ק' התוס' לעיל דף מ"ח ע"א בד"ה וכי מפני שאין וכו' והיינו דסברות חלוקות באמת לתירץ קמא