לשון הזהב שבת קז

בתוס' בד"ה בגלילא שנו וכו' עד משמע שמצוי שם פשתן וכו' ואין זה קושיא על רש"י שאדרבא י"ל שמסתמא היו עוסקין בדבר החשוב וגם רש"י אין מפרש כלל שהי' בו שמן לכך לא פי' כפי' התוס' וק"ל בגמ' מיתיבי המחזיר קני מנורה וכו' לכאורה הוא למותר גדול כל אריכות הברייתא אמנם לפמ"ש התוס' לקמן בד"ה רשב"ג ע"ש תורף דבריהם דר' אבא ורב הונא מיירי ברפוי ורב ושמואל מיירי בתקע ע"ש וא"כ ודאי גם מקני מנורה לק"מ דודאי ג"כ מיירי בתקע דליכא למ"ד ברפוי חייב חטאת אלא ע"כ דמקשה ג"כ ליגזור לאסור ברפוי וזה אינו קושיא מוכרחת דשמא לא גזרינן לכך מייתי כל הנך דאפילו היכא דאינו חייב חטאת וע"כ מיירי ברפוי אפ"ה אסור. עכ"פ משום גזירה ור"א ור"ה מתירין לכתחילה לכך הוצרך להביא תנא דמתיר לכתחילה ובזה מתורץ מאי דלא משני סתמא הב"ע ברפוי דהא אף לפי דאמר כי האי תנא צריך לאוקמא ברפוי ולפמ"ש א"ש דכבר ידע דמיירי ברפוי וגם מתורץ קצת מאי שתמוה מאד גירסתינו בגמ' לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור מאי שייך לומר אבל אסור כיון שכבר אמר לא יחזיר ולפמ"ש דעוקר קושיא מכאן י"ל שהוא דברי הגמ' המקשה אלמא אבל אסור ודוק:

סליק פרק שלישי פרק רביעי דף מח ע"א ברש"י בד"ה מ"ש ממיחם ע"ג מיחם דתניא בברייתא בפירקין דשרי והוא תמוה כמ"ש התוס' דאי ידע מהברייתא מאי מקשה הא קתני שם ולא שיחמו וכו' ונלע"ד לתרץ דברי רש"י בטוב טעם ע"פ מה שהקשו תוס' בד"ה מ"ש הנ"ל עוד קושיא תימא היכי דמי אי יד סולדת בו וכו' והוא קושיא גדולה מאד ותי' התוס' העידו על עצמם שהוא דחוק ותרצתי אני בטוב אך שמצאתי בנ"י בשם הרז"ה לכן אכתבנו בקיצור בקצת שינוי לתוספת ביאור דודאי מיירי להפשיר והא דשרי לעיל היינו בשהי' והכא מיירי שהיה הקומקם מוטמן בדבר שאינו מוסיף הבל ואטמין הכוזא עלי' להפשיר ותדע מדמייתי לה הכא בפרקין דהטמנה וגם מדמקשה עלה ממיחם ע"ג מיחם דאיירי בהטמנה ולכך אסר הכא אע"ג שאינו מוסיף הבל מדבר המוטמן בתוכו כיון שהוא מוסיף מקומקם אסר או אף אם נאמר דלא מיקרי מטמן בדבר המוסיף הבל כיון שאינו אלא להפשיר וגם לא מוסיף מדבר המוטמן אפ"ה אסור דהוי כהטמנה חדשה ואסור בשבת אף בדבר שאינו מוסיף וזהו דלא כנ"י ע"ש וא"כ כיון דלא אסר רק משום מטמין בשבת ולא משום מחמם כיון שאינו אלא להפשיר שפיר מקשה מברייתא דהא קתני דשרי להטמין בשבת מיחם ע"ג מיחם משמע ודאי אף שלא הי' המיחם שמניח עכשיו מוטמן מבע"י אפ"ה שרי אע"ג דקתני ולא שיחמו היינו משום דהתם אי מחממן אסור דודאי יד סולדת בו דהא בחמין איירי שם אבל הכא דמיירי לפשר אין לאסור משום מחמם דהא מותר להפשיר כנגד המדורה והוי שלא יחמו דהא התם במדורה נמי קתני ולא בשביל שיחמו אלא שתפיג צינתן אלמא להפשיר לא מיקרי שיחמו ומשני דאפ"ה אסור כיון שמולד הפשר הוי הטמנה חדשה או מוסיף הבל לכך אסור וכמ"ש ודוק היטב כי נ"ל נכון מאד לתרץ דברי רש"י מב' הקושיות תוס':

בתוס' בד"ה מ"ש ממיחם ע"ג וכו' עד והא תניא בפ' כירה וכו' הא דלא מייתי ממשנה גופא דמיחם שפינהו דקתני אבל נותן להפשירן היינו משום דהתם אינו מוליד רק זה החום שהי' במעט מתפשט במרובה לחד מ"ד התם משא"כ הכא דקא מוליד חום חדש וק"ל:

בד"ה וכי מפני שאין לו קופה של תבן וכו' עד אך ק"ק דמאי משני בסמוך וכו' ועיין במהרש"א וקושיתו חזקה מאד ומאי שתירץ לכאורה הוא דחוק מאד אמנם אוסיף לבארו כדי שלא תדחוק והוא דלרבינא דמוקי בשל הפתק אע"ג דמתני' סתמא קאמר ואף אם נאמר דתנא קיצר הכא אאביי קשה מאי דנקט סתמא וצ"ל דסתמא מיירי בשל הפתק דדרכן לייחד לסחורה וא"כ א"א למסקנא דמיירי באינו של הפתק הוי לי' לפרש אע"ג דרבא ג"כ סתמא קאמר בלא"ה פי' שם תוס' דקאי אמשנה ע"ש ודוק:

אמנם ביותר נראה לי דלרבינא באינו של הפתק שרי לטלטל מוכין אף שלא טמן אם אינו של הפתק דהא לרבינא אף גיזי צמר באינו של הפתק הי' מותר לטלטל כיון דמשנה לא מיירי בי' מה"ת לאסור אלא משום דרבא מוכח לאסור אבל במוכין לא אשמועינן וגיזי צמר הם יותר חשובין א"כ י"ל במוכין שרי והוא מוכח קצת מדנקט רבא גיזי צמר וכן המשנה גופא דנקט אין מטלטלין בגיזי צמר אבל לא במוכין משמע דמוכין קול יותר וכן משמע ברמב"ם שלא כתב האיסור לטלטל אלא בג"צ משמע דמוכין שרי באינו של הפתק וא"כ אף למסקנא ע"כ מיירי בשל הפתק לרבינא ומיושב שפיר ודוק:

ע"ב ברש"י בד"ה מה בין זה למגופת חביות דתניא וכו' ועיין בתוס' מה שהקשו קושיא חזקה ארש"י ופירשו פירוש אחר ולענ"ד דפירש"י נכון דלפי' התוס' הקשו בעצמם עליהם ותירוצם דחוק ע"ש וגם קושי' המהרש"א תפול מאד על פי' התוס' דלפירש"י נ"ל דלק"מ קושיתו ע"ש די"ל בנקב ודאי ידע דיש לחלק כמו שפירש"י דבנקב מגופה אין דרך פתח כלל בזה דדרך להסיר המגופה אבל בגוף חביות דרך לעשות נקב וגם לפמ"ש בסמוך וגם קשה לפי' התוס' אדמקשה מרישא ליסייעי' מסיפא דקתני ולא יקבנה מצידה אלא ודאי דלא דמי נקב לפתח ומה שהקשו תוס' נ"ל דלק"מ דהא רשב"ג סתמא אמר מתיז את ראשה בסייף משמע שאינו מכוין מאי יתיז אף אם מתיז המגופה לחוד או מתיז קצת ראש החביות עם מגופה שרי דראשו היינו המגופה והתם מקשה מגוף החביות דלא שייך להקשות מפתח המגופה לנקב בגוף החביות ומשני התם לעין יפה קמכוין והכא מקשה מהיכא דאינו מתיז אלא המגופה דהוי נמי פתח ואפ"ה שרי ומשני זה חיבור א"כ בכ"מ מקשה ומתרץ דומה לדומה ודוק:

בתוס' בד"ה הנ"ל עיין במהרש"א מה שהקשה קושיא חזקה דהא קתני במשנה ולא יקבנה מצדה ונ"ל לתרץ ע"פ סברת התוס' בתירץ השני והוא מוכרח קצת