לשון הזהב שבת קו

משא"כ אפר מוקצה או אבן שאין עליהם תורת כלי אסור אף לצורך גופו או מקומו והכא מיירי שהיו צריכין המחתה לצורך גופו או מקומו ולא לצורך אפר ודוק:

ובתוס' בד"ה לי התיר ר' וכו' השתא ס"ד וכו' לכאורה הוא תמוה מאי שכ' ג"כ כדברי רש"י וכן פשטן של דברים ומאי חידשו אמנם כד מעיינת בהו חידשו חידוש גדול ופירוש חדש והוא שמדברי רש"י נראה שמפרש שהמקשה והתרצן לפי המסקנא מחולקין במהות האפר דהיינו שהמקשה ס"ד שהי' אפר המוקצה דהיינו שהוסק בשבת והכריחו לזה דאל"ה מאי קמ"ל ואם היתר המחתה קמ"ל מאי באפרה וכן משמע לשון רש"י אלא ע"כ דמיירי שהאפר הי' מוקצה והמחתה היו צריכין לגופו ומקומו ובאפרה היינו עם אפרה כמ"ש רש"י והתרצן משני במסקנא דמיירי באפר מוכן והרבותא אע"ג דאיכא עלי' שברי עצים והיינו מחתה עם שברי עצים אגב אפר וכן משמע הפשט לפי פשוטו בגמ' אמנם תוס' מיאנו בזה חדא שאין זה הוכחה מוכרחת להוכיח שהאפר הי' מוקצה ודוק ועוד קשה מאד על פי' זה היכא משכחת שהאפר יהי' מוקצה ולא המחתה דאי הוסק בשבת א"כ גם המחתה היתה מוקצה ביה"ש ואתקצו לכולא יומא כמו האפר ואם נתנוה בשבת לתוך המחתה חדא דדוחק לומר שנעשה ע"י נכרי אלא שג"כ אינו בסיס אם לא שנאמר לדעת ישראל כמ"ש התוס' לעיל לכך פירשו הם בדרך יותר נאות שהמקשה ותרצן מחולקים בסברא כדרך ש"ס וגם כל הלשון מתפרש יותר בלי שום דוחק והוא שהמקשה סבר שכל אפר של מחתה הוא תמיד מוקצה דלא אמרינן בביצה אלא דאפר כירה מוכן הוא דדעתו של אדם על אפר כירה לכסות בו צואה וש"ד אבל אפר מחתה אין דרכו בכך הוי סתמא מוקצה כדאמרינן שם בביצה גבי עפר דבעינן הכנסה לכך ויחד קרן זויות וה"ה אפר מה שאין סתמא דעתו עלי' לכך הקשה ק' בהכרח בלי שום הוכחה ודוחק והתרצן חידש לו שסברתך אינו אלא גם אפר מחתה וכל אפר דעתו עלי' ואינו מוקצה ולכך הוצרך להביא ראי' מהוינן בי רב נחמן גם על זה וכן פירשו בד"ה הוי מטלטלין כנונא דמוכן הוא דחזי לכסות וכו' ר"ל שזה חידש התרצן מרב נחמן ומ"ש שהוסק מע"ש לאו זה עיקר התירץ אלא שכ' טעם ופירש שכיון שהוסק ע"כ מע"ש שוב אינו מוקצה ודוק:

וי"ל שגם רש"י כוונתו לזה ומ"ש קס"ד וכו' עד שהאפר מוקצה ר"ל כל אפר ולא משום דיוק באפרה ודוק:

ברש"י בד"ה נוטל אדם וכו' עד ור"י כרבי יהודא ס"ל והוא תמוה כמ"ש המהרש"א ותירוצו דחוק וגם הוי לי' לרש"י לפרש לעיל גבי מ"ש שהאפר מוקצה אמנם לפמ"ש בסמוך לשיטת התוס' מתורץ גם פה והוא דלעיל נוכל לפרש אף לר"ש והאפר מוקצה שהוסק בשבת אף ר"ש מודה דהוי נולד לחד מ"ד או י"ל שעדיין חם ברמץ אמנם כאן הוקשה לרש"י מאי מקשה דילמא מיירי באפר מוכן וצ"ל כמ"ש לשיטת התוס' דס"ד כל אפר מחתה מוקצה שאין דעתו עליו וקשה מאי מקשה הא הגמ' מסופק לעיל אי רבי סבר כר"ש גבי רועות באפר וגבי הורה במנורה משמע דסבר כר"ש ולר"ש ודאי סתם אפר מחתה לא הוי מוקצה כיון דחזי לכסות ולא מקצה אינש כל מה דחזי לי' כמו תמרי דעיסקא ואינך לכך כ' רש"י דהא ר' יוחנן ס"ל כר' יהודא ואי לר' יהודא אסור לא הוי לר' יוחנן לאמרו בשם ר' חנינא כיון דלא נ"מ לדידי' ודוק:

בתוס' בד"ה ואמר רבב"ח וכו' עד והאבן שע"פ החביות ה"א דמיירי וכו' והא דמקשה מכלכלה אע"ג דגם שם מוקי שהכלכלה פחותה וכו' ע"ש היינו בתר דמוקי דאית בי' פירי ואי איתא דשרי היכא דאינה פחותה לוקמה בלית בי' פירי ואינה פחותה ובזה מתורץ יתור לשון בגמ' טעמא דאית בה פירי וכו' ודוק:

בגמ' קרטין בי רבי מי חשיבי אע"ג דגם אפר מסתמא אינו חשוב והיכא שהם שוין דבר האסור ודבר המותר משמע בתוס' לעיל בד"ה הנח לנר ששרי לטלטל וכן משמע ברב נחמן לקמן מכנונא אגב קיטמא היינו למסקנא לקמן דמייתי מרב נחמן ראי' על זה וכן משמע מגמ' לקמן דזה מוכח מרב נחמן כמ"ש התוס' לקמן מדמקשי על רב נחמן ע"ש בד"ה אע"ג אבל לפי ס"ד לא שרי אלא דוקא אבן לגבי פירי דפירי חשוב טפי ואבן לא חשוב כלל ובטל לגבי פירי אבל בשוין אסור ובזה מדוקדק טפי היתור לשון טעמא דאית בי' פירי כדי להקשות מקרטין מדמוקי דוקא דאית בי' פירי ס"ד הא ד"א שאינו חשוב כמו פירי אסור ודוק:

אלא שלפ"ז קשה דא"כ לפי המסקנא ל"ל לרש"י ותוס' לפרש דה"נ מיירי דאיכא עלי' שברי עצים דילמא מיירי באפר מוקצה כס"ד ובאיכא עלי' קרטין ולולי דבריהם היינו מפרשין כן באמת בגמ' דמייתי רק ראי' דשרי בשוין וכן משמע הלשון בגמ' דלפי פירושם הל"ל הב"ע דאיכא עלי' שברי עצים וכדרבא אמנם לפירש"י ותוס' קשה וצ"ל כמ"ש דכיון דאתית לדרבא דקיטמא שהוסק מע"ש מוכן הוא בכל מקום שהוא תו לא משכחת גם כאן אפר מוקצה ולא המחתה אלא שהמקשה סבר דכל אפר מחתה מוקצה הוא וכמ"ש לעיל ודוק:

ברש"י בד"ה אגב קיטמא וכו' הלשון דחוק דעיקר רבותא הוא רק משברי עצים דלא שייך הלשון אגב קיטמא ואע"ג וכו' דהא זה העיקר והל"ל הוי מטלטלינן כנונא בשברי עצים אגב קיטמא וגם לעיל בר' רומניס הוא דחוק מאד דלא קאמר כלל עיקר חידוש דין רק מחתה באפרה לכך נלע"ד לפרש דעיקר דין הוא דהמחתה הוא כלי שמלאכתו לאיסור ואסורה לטלטל מחמה לצל רק אגב אפרה אע"ג שאינו חשוב טפי ממחתה נעשה המחתה בסיס לה ושרי והדר קאמר אע"ג דאיכא עלי' ש"ע הוא עוד רבותא וא"כ י"ל דר' רומניס לעיל לא מיירי כלל מש"ע וכן משמע שמפרשין התוס' בד"ה הוי מטלטלין שכ' והיינו מחתה באפרה ולא כ' כלל ש"ע ויש לכוין שאף רש"י מפרש כן ומ"ש וא"ת מה צד איסור ר"ל שהוא פשוט להתיר ומ"ש ורבותא אשמעינן י"ל דלא קאי על ר' רומניס רק על רב נחמן או אף אם קאי על ר' רומניס הוא רבותא ולא עיקר דין ודוק. בתוס' בד"ה אע"ג וכו' נראה לר"ת דש"ע חשיבי טפי וכו' ר"ל דחשיב טפי לגבי קיטמא דהוא שוה עמו משא"כ בכלכלה פירי חשוב טפי ואבן בטל לגבי' וזה שרי אף לפי ס"ד וגם לא קשה משברי פתילה ושמן דשם שוין ועיקר רבותא דרבא דשרי אף בשוין ודוק: