לשון הזהב שבת קד

והוא מוכרח שכ' בד"ה והתנן ר"ש אומר וכו' עד וי"ל דחזר בו אביי וכו' ע"ש מאי בכך הא עכ"פ איכא חד מי יימר משא"כ הכא ומהרש"א דחק לפרש דשוב לא הוי מפליג מידי. ב והוא תמוה דמנ"ל להקשות כיון דמעיקרא הוי סבר לאפלוגי בין ג' מי יימר לב' מנ"ל תו לומר דאפילו ליכא חד מי יימר נמי אסר ר"ש ולהקשות כיון דכבר ידע מהחילוק וגם דברי התוס' בד"ה מי יימר שכ' נראה דכל הני תלת מי יימר לאו דוקא והוכיחו כן. ג מה"ת לומר דדוקא גבי כל התלת אסר ר"ש כיון דגם בחדא מי יימר מתורץ הקושיא וגם לא מצינו דשרי אלא גבי נר דליכא כלל מי יימר ואי משום דאמר כל הני תלתא היא גופא קשיא כמ"ש. ד וגם מה שסיימו התוס' דאפילו בחד אסר נמי קשיא למה אמר תלת כיון שנ"מ לדינא דאפי' בחד אסור. ה וגם יל"ד מאי דקאמר הכא יושב ומצפה ולפי פשוטו הוא לשון בתמי' והוא מיותר וגם רש"י לא פי' בתמי' לכן נ"ל דאדרבא עיקר קושיתו מסיפא דכוס וקערה והוא מדחזינן דלא אסר אלא בכוס שהוא ודאי מקצה מדעתו דאף אם נאמר דשכיח שיכבה הוא ודאי לא מצפה ע"ז הספק שהרי הדליקו בכלי גדול אדעתא שידלק כל השבת ואקציי' מדעתי' משא"כ היכא שהוא ספק והוא מצפה עליו ר"ל שרוצה גם בזה ולא אקציי' ודאי שרי ר"ש מדנקט כוס ולא נקט רבותא טפי דאף בספק מודה ר"ש אף דמרישא מוכח להיפך מדנקט נר שודאי יכבה משמע אבל בספק אסור י"ל דרישא נקט משום ר' יהודא וגם ר"י אמרו ומוכרח כן שלא תיקשי רישא אסיפא וגם ראי' מפורש מסוכה דשרי ר"ש בשאר י"ט ליטול עצים אם נפלה בי"ט אף דמוקי שם ברעוע עכ"פ ספק הוי אם יפול בי"ט אלא משום ספק שהוא מצפה שרוצה להשתמש בעצים ולא אקציי' שרי ר"ש וא"כ שפיר מקשה אביי מבכור דהוי נמי ספק אם יפול מום מכ"ש לפי אמת דמיירי בנפל בו מום מעי"ט והוא ודאי יושב ומצפה ע"ז דהא כל עצמו אינו מחזיקו אלא עד שיסתאב דהא בזמן הזה מיירי והוי לי' ג"כ להתיר והא דמייתי מנר כתבתי לעיל בסמוך ע"ש וע"ז שני רבה בשלמא התם יושב ומצפה ואף היכא שהוא ספק שרי ג"כ במצפה אבל הכא אמת שהוא יושב ומצפה אבל כיון דאיכא ג' מי יימר הוי כמו ודאי דכוס כמו שמצינו בס"ס דאורייתא אזלינן גם לקולא וכן בס"ס דרבנן להחמיר אלמא דהוי כוודאי ה"נ וא"כ ודאי אקציי' כן יש לפרש לפי פשוטו והוי ס"ד דתוס' לפרש כן דמש"ה בעי דוקא ג' מ"י אבל הוכיחו שע"כ אינו כן שהרי אף בנפל בו מום קבוע מעי"ט אוסר ר"ש וצ"ל דלאו דוקא והא דאסר אף בחד ספק ובשאר מוקצה שרי בחד ספק כמו שהוכחתי נראה דלכך נקט לשון מי יימר ולא נקט הכא ספק אלא משום דלא שכיח כלל והיינו מי יימר והוי כמו ודאי ואסור אף ביושב ומצפה והיינו דלא שכיח שיפול בו מום קבוע בזה הי"ט דנימא דמאתמול הוי דעתי' עלה משא"כ בסוכה רעוע שכיח שיפול ואף בנפל בו מום קבוע מעי"ט פשיטא לא שכיח שיראה החכם בי"ט דהא אסור לראות לר"ש ולא שכיח שיעשה החכם איסור והוי כוודאי ואקציי' מדעתי' והא דנקט תלת מ"י נראה דהכי פירושו שרבה הי' מסופק אם אביי סובר עדיין כאדא בר אוכמי דמיירי בלא נפל בו מום או חזר בו ואיירי בנפל בו מום מעי"ט לכך אמר לו אם מיירי בלא נפל מעי"ט לק"מ דמ"י דנפל בו מום ואת"ל ר"ל אם תימצא לפרש שמיירי בנפל מום עובר מעי"ט מי יימר וכו' ואת"ל ר"ל אף אם תפרש דמיירי בנפל בו מום קבוע מעי"ט נמי לק"מ דמ"י דמיזדקק לי' חכם שהרי אין רואין וכמ"ש ודוק:

בגמ' מתיב ריב"ח מפירין נדרים ועיין מ"ש רש"י גם נשאלין ועיין מהר"מ שיש גורסין גם נשאלין וכ' שהוא טעות בגמ' ודחק לפרשו ברש"י ול"נ שברש"י הוא ודאי מוכרח להביא ולפ"ז יש לגרסו גם בגמ' דלולא סיפא אין מקשה כלום מן מפירין דהנה שם בגמ' הוא מסופק אם הפרה דוקא לצורך ואסיק דתנאי היא דלמ"ד הפרת נדרים כל היום רשאי להפר אף שלא לצורך והן לצורך שבת דסיפא קאי רק אנשאלין אך למ"ד ה"נ מעת לעת אינו רשאי להפר כ"א לצורך שבת והך לצורך דנשאלין קאי גם ארישא והנה למ"ד ה"נ כל היום ורשאי להפר אף שלא לצורך אינו מקשה כלום הכא דדילמא באמת אסורה באכילה ואפ"ה רשאי להפר אלא דמקשה להך מ"ד דדוקא לצורך שבת וה"נ מעל"ע משום דמשמע גם התם דמתניתן סובר כן לפי המסקנא דמסתמא הך לצורך השבת דסיפא קאי גם ארישא וא"כ ע"כ הוצרך להביא גם הסיפא כדי להקשות מרישא דברישא לא קתני כלל ביה לצורך שבת אלא מסיפא מקשה גם מרישא ודוק:

בתוס' בד"ה מי יימר דמזדקק לה בעל תימא מי דמי וכו' מכאן ראי' מפורש למ"ש לעיל דעיקר קושית אביי מסוכה או מסיפא דכוס דגם בספק שרי אלא דמשני מי יימר והוי כוודאי ולכך נקט לשון מי יימר כמ"ש לעיל ומקשין התוס' דשם גבי בעל ליכא הך סברא והוי ספק ושרי אבל לולא דברי שכ' קשה מאי מקשין התוס' דהא משמע לפי פשוטו דלא שרי ר"ש אלא דומיא דנר שיושב ומצפה שודאי יכבה משא"כ גבי בעל הוי ספק שמא לא ירצה להפר ולא שייך יושב ומצפה ולמ"ש ניחא ודוק. ועפ"ז הסברא מבואר מפורש ג"כ היטב דברי הגמ' והתוס' שבדיבור זה ובדיבור שאחריו בד"ה התם אי לא מיזדקק לי' חכם וכו' ע"ש ועיין במהרש"א מה שהרבה להקשות ופירושו רחוק ודחוק מה"ת לומר שהוא מסופק אם יהא חכם בעיר דמסתמא יודע מדקתני נשאלין משמע שיש שם חכם וגם לשון מי יימר דמיזדקק משמע שיש שם חכם ומכ"ש לפמ"ש והוא מוכרח דגם בספק שרי ר"ש אין מקום לסברתו אמנם סברת מהר"מ הוא מוכרח בגמ' אלא שהוא דחוק לפ"ד ואינו מתורץ הכל כי קיצר וע"פ סברתינו מתורץ הכל כאשר נבאר והוא דודאי מה שמקשה המהרש"א לתירץ התוס' דהכא עדיין נשארה הקושיא אמאי שמקשה מנשאלין וכ"כ מהר"מ אין מקום לקושיתו דבחכם שייך טפי סברת התוס' מי יימר דמיזדקק דשמא לא ימצא פתח כראוי וגם לא יתחרט מעיקרו דבשעת הנדר ודאי לא עלתה על דעתו שיתחרט וגם סברת התו' לגבי בעל שייך טפי לגבי חכם דהא אם נדר לדבר איסור אסור להתירו וחייש החכם שמא הי' בו איזה דבר איסור שלהכי נדר ומכ"ש על יום א' דהיינו בשבת שמא לא יתיר כ"כ מהר דהא צריך הוא להתיישב כמו שמצינו בגמ' כ"פ אלא דאפילו גבי בעל כ' התוס' זה הסברא מכ"ש גבי