לשון הזהב שבת ק

כל זה דאל"ה איתקצי לכולי ז' יומא משום חג שבעת ימים כמ"ש מהרש"א אמנם דבריו תמוהים דא"כ מאי פריך הכא מסוכה אשבת אלא נראה ודאי משום דאף ברעועה כיון שלא ידע שיפול ואתקצי ביה"ש למצוה אתקצי לכולי ז' יומי וכן בשבת לכולי יומא אבל היכא דידע ודאי א"צ שום תנאי כמו נר וכן במוקצה מחמת איסור או במצוה למאן דאוסר אף בידע היינו לר' יהודא או לר"מ לא מהני תנאי הארכתי קצת לברר הדין על בוריו לשיטת התוס' והוא מהירושלמי הנ"ל אף שהר"ן פירשו קצת בדרך אחר לר"מ ועפ"ז פסק להתיר כהרמב"ן בהתנה בשבת בנר אף דקי"ל לאסור מחמת איסור אמנם לשיטת התוס' שפסקו בשבת לאסור התנה ודאי ס"ל כמ"ש וכן כתבו תוס' בהדיא פרק כירה דף מ"ד שנר שכבה הוי כמו התנה ולמאן דאוסר בו אוסר בהנאה והוא ע"פ שיטה שכתבתי דהתנה היכא דלא יוכל לומר אינו בודל לא הוי אלא גילוי דעת למיהוי כמו נר שכבה אמנם אף לשיטת הר"ן עכ"פ מוכרח דלר"י ור"מ עצמו לא מהני התנה כיון שכ' הירושלמי כן לר"מ ובמוקצה מחמת איסור ר"מ אוסר נמי כר"י ואדרבא ר"מ מחמיר טפי ולא כ' הר"ן דמהני התנה אלא לדידן דפסקינן כר"ש בכל מוקצות שמקצה מדעתו אלא במוקצה מחמת איסור פסקינן כר"י ונ"ל דוקא היכא דלא התנה אבל בהתנה פסקינן כר"ש ולדבריו ע"כ צ"ל דהא דאסקינן הכא דבעינן אינו בודל כל ביה"ש ובנר בשבת א"א לומר כן היינו משום חג שבעת ימים כמ"ש המהרש"א ולדבריו יוקשה מאי מקשה הכא מסוכה אשבת וצ"ע ואפשר ליישב ולא רציתי להאריך עוד אמנם לשיטת התוס' ועפמ"ש אני פירושו הוא המחוור ושפיר כ' רמ"א בסי' רע"ט שכן נוהגין ע"ש ועפמ"ש פה מתורץ היטב קושיות בעל המ"א שם שהקשה אדעת ש"ע מסוכה אשבת ותירץ משום דבי"ט קי"ל כר"י והניח בקושיא דהא במוקצה מחמת איסור גם בשבת קי"ל כר"י ולפמ"ש לק"מ דהא לר"י עצמו ודאי לא מהני תנאי אף לדעת הר"ן שהוא דעת הש"ע שם אלא דבהתנה קי"ל כר"ש כמו שאר מוקצת דהכי משמע בירושלמי לפירושו דמש"ה לא מהני תנאי משום כל המיוחד לאיסור אסור ר"ל והוי עכ"פ כשאר מוקצת ובהא קי"ל כר"ש אבל בי"ט דקי"ל בכל מוקצה כר"י ור"מ ודאי לא מהני התנה ומכ"ש לשיטת מהרש"א דאסור משום חג ז' ימים לק"מ ודוק. העולה מכל אלה דעכ"פ לר"י ור"מ עצמו כ"ע מודו דלא מהני תנאי וא"כ שפיר הקשו תוס' דהאיך משני דקאי סיפא אסוכה דעלמא והיינו לר"י הא ר"י דאוסר מוקצה מחמת איסור לא מהני בי' תנאי וכ"ש במחמת מצוה לדידי' כיון דאוסר בנר שכבה שידע ודאי שיכבה א"כ מהני תנאי כיון דלא יכול לומר איני בודל ביה"ש ועל אח"כ בלא"ה ידע ואפ"ה אסור משום דאיתקצי לביה"ש ומאי מהני תנאי על אח"כ וכמ"ש הירושלמי הנ"ל לר"מ ולר"י וכ' לשון לא אשכחן משום שהיינו יכולין לומר דגמ' דידן פליג אירושלמי אלא שהסוגיא הוא היכא דלא אשכחן בהדיא דפליג ס"ל ג"כ הכי או לא אשכחן סברא להתיר תנאי למאן דאוסר במוקצה מחמת איסור ביה"ש וזו ממש קושיא שהקשו בשבת דף מ"ד ע"ז התירץ אלא ששם תירצו בענין אחר לתרץ אף לפי ה"א דהכא והוא דחוק וכאן כ' תירץ אחר יותר נכון ולא כמ"א שכ' בש"ע על רמ"א שהוא שיטת התוס' דלשם תירוצם דלשם וזה אינו שתוס' לא כ' שם כן אלא לתרץ לפי ה"א דהכא והכא כתבו התוס' דלא קאי במסקנא אלא דלא מהני שום תנאי למאן דאוסר מוקצה מחמת איסור וע"ז תירצו יפה דלא קאי הכא במסקנא והוא מוכרח כיון שמתרץ דתנאי לא מהני אף לר"ש אלא באומר אינו בודל כל ביה"ש ובמוקצה מחמת איסור לא יכול לומר כן ואף דשם קאי במחמת:

מצוה הא ודאי לר"י אסור מחמת איסור כמו מחמת מצוה לר"ש ויותר חמור דהא לר"ש אף במחמת מצוה מהני ידע כמו נר ואפ"ה לא מהני תנאי אלא א"כ אמר אינו בודל במכ"ש במחמת איסור לר"י ושם אינו יכול לומר אינו בודל וא"ל כמ"ש המהרש"א דשם הוא משום חג ז' ימים דז"א לשיטת התוס' והוא מוכרח כמ"ש דא"כ מאי מקשה הכא בשבת מסוכה אשבת אלא ודאי דלפי המסקנא קאי ואם התנה אף אסוכת מצוה ולר"ש דלית לי' מוקצה מחמת איסור דהא מתיר בסוכה דעלמא ולא אסור אלא בסוכת החג אף בנפלה מחמת מצוה ולא מחמת איסור סתירה א"כ שפיר מהני באומר אינו בודל ביה"ש שאינו מקצהו למצוה וכשיטת הרי"ף וכמו שכתב המהרש"א ודוק:

וא"כ גם דבריהם דהכא בשבת הם מוכרחים וברורים דכיון דאסיק כן ע"כ במוקצה מחמת איסור למאן דאוסר לא מהני תנאי וכמ"ש ובגמ' שם בביצה אסיק בתחלת הסוגיא דבבריאה אף ר"ש מודה דאסור משום מוקצה מחמת איסור א"כ לא מהני תנאי אף לר"ש בבריאה דהא לא יכול לומר אינו בודל וא"כ שפיר כתבו דמפרש שם בנפולה ורעועה דוקא דהא אסיק באינו בודל ואסיק לעיל בנפולה ורעועה על כרחך גם הכא לר"ש כן ודוק היטב:

ומ"ש המהרש"א דלרי"ף והרא"ש והטור לא בעינן רעועה בהתנה היינו משום דאזלי לשיטתייהו דס"ל דמהני התנה אף במוקצה מחמת איסור כמ"ש הש"ע בסי' רע"ט לכך אף בבריאה דהוי מוקצה מחמת איסור מהני התנה אבל לשיטת התוס' שכ' בהדיא דבמוקצה מחמת איסור לא מהני התנה בביצה בתוס' הנ"ל שהבאתי וכן בשבת וכן פסק רמ"א שם בסי' רע"ט בעינן רעועה אף לר"ש דאל"ה הוי מוקצה מחמת איסור אף לדידי' כמ"ש בגמ' בביצה ולר"י ור"מ לא מהני שום תנאי במוקצה מחמת איסור ומכ"ש במוקצה מחמת מצוה דחמיר ונמצא דברי התוס' דהכא ושם בביצה המה עולים בקנה אחד וברורים לשיטתם ובזה יתיישב ג"כ מה שבעי בזה כאן והוא ליישב שיטת הגמ' מכל התמיהות שכ' לעיל ונפרש דברי הגמ' ע"פ מ"ש והוא דמעיקרא מייתי ראי' דמהני לר"ש מוקצה מחמת מצוה לחוד לאסור מדקתני סיככה כהילכתה וכו' עד ואם התנה הכל לפי תנאו וא"כ הברייתא אתיא כר"ש כמ"ש בשם הירושלמי לר"י ור"מ לא מהני שום תנאי וא"כ ע"כ אתיא כר"ש ואפ"ה אסור בלא התנה במוקצה מחמת מצוה לחוד וע"ז פריך וממאי דר"ש היא דילמא ליתא להירושלמי ואף לר"י מהני תנאי וע"ז מייתי הברייתא דרחבר"י דברישא לא קתני בסוכה דעלמא לר"י ואם התנה רק בסוכת החג לר"ש אלמא לר"י לא מהני התנה רק לר"ש במוקצה מחמת מצוה לחוד וא"כ