ל”ו שערים טז

שער י"ד

א. גוי או שפחה שבבית ישראל מלגו תרנגולת ולא ידע ישראל אם בכלי ראשון מלגו או בכלי שני מלגו או הדיחו מן המלח ולא ראה הישראל אם הדיחו ב"פ ונתנו בקדירה או מלחו בשר ולא נודע אם מלחו בכלי מנוקב או הדיחו קערות ולא נודע אם הדיחו קערות חולבת עם בשר וכל כה"ג אם הגוי או השפחה שבבית ישראל אינן יודעין מנהג ישראל אז הכל אסור דאמרינן הגוי עשה כדי להקל טרחו כמו שהרגיל לעשות ואפילו אם הגוי יודע מנהג ישראל ואומר שעשה בדין לא סמכינן עליו דאין סומכין על דבריו של גוי, לא לאיסור ולא להיתר. ב. אבל אם ישן ישראל אפילו קטן בר דעה יוצא ונכנס אז מותר הכל אם הגוי יודע מנהג של ישראל משום דמירתת הגוי פן ירגישו בו. ג. וגם ק"ו אם מלגו תרנגולות בכלי שני הרבה יחד ונמצא אחת מהן נבילה שהכשירות מותרות דכלי שני אינו מבשל כדתניא בפ' כירה האילפס והקדירה שהעבירו מרותחין לא יתן לתוכו תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה ועוד דאי מבשל אפילו הכשירות ליתסרי אף כי נמלחו לבדן דפלטו דם וחזרו ובלעו אלא ודאי כלי שני לא מפליט ולא מבליע, וכן כתב בסמ"ג בשם ר"י דהלכה למעשה כך שהכשירות מותרות אם נמלגו בכלי שני עם הנבילה, [כ"כ בסמ"ג במצות שבת בשם ר"י הלכה למעשה שהכשירות מותרות אם נמלחו עם הנבילה בכ"ש] ד ומהרי"ח פסק דכלי שני מבליע בכלי חרס וכן מוכח בירושלמי ושלמי שהביא התו' וסמ"ג וז"ל כלי חרס בולע תבלין אינן מתבשלין, ובמרדכי פ' כירה בשם ראבי"ה כ' שקבל כלי שני נהי דלא מבשל אבל מ"מ מפליט ובולע מיהא הוי ואם נמלגו כשרות ונבילות יחד הכשירות אסורות משום שמנונית הנבילה הנבלע בה שהוא נבלע בקל ולא דמי לדם כשירה בעלמא דדם משרק שריק. ה וכתב בסמ"ג במצות שבת דנהגו לרחוץ ולשטוף בית הצואר והשחיטה של תרנגולת יפה קודם שימלגו אותו בכלי שני והטעם משום שרגילין לשוב ולהרתיח המים על האש והיו נאסרין מאד בהרתחה מן הדם הנדבק בבית הצואר והשחיטה. ו. ואע"פ שנהגו הרחקה זאת נזהרין בכל הארץ דאין מדיחין קערות באותן מים שמלגו בהן תרנגולת מפני הדם והשמנונית אע"פ שרחצו כבר בית השחיטה ובית הצואר ז. אמנם מ"מ אף אם לא רחצו ושטפו בית השחיטה ולא בית הצואר שלא יכנסו המים לתוך העוף בדיעבד מותר הכל הכלי וגם התרנגולין דכלי שני אינו מבשל. ה והא דכלי שני אינו מבשל פירשו התוס' פ' כירה דאפילו יד סולדת בו אינו מבשל ודוקא בכלי ראשון שעומד אצל האש ודפנותיו חמין ומחזיק חומו ונתנו חכמים שיעור כל זמן שהיד סולדת בו מבשל אבל כלי שני שאין דפנותיו חמין כ"כ והולך ומתקרר לא. ט. ודין עירוי לד"ת הוי ככלי ראשון ולרשב"ם ככלי שני ומסקנת התוס' פ' כירה דאינו לא ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה ותו לא דקי"ל