קונטרס המרת הדת פוסלת קצד

שבא לירש מאחרים בכח המשומד דתרי קנסות לא שמענו. והרי בסמ"ע ובדו"פ כתב והסכים לס' התה"ד ולפי' זה הוא מוכרח דליכא קנס דנחש כמת אלא שקנסו שלא יירש ולאחר אמרי' למה נקנסיה א"כ מ"ש יורש מחמת אמו או ירושה אחרת כיון דבא לירש מחמת המומר ואפי"ה אמרי' למה נקנסיה. ועוד דנמצא אתא לפלוגי הרא"ש מראבי"ה דהוא כתב בטעם הרא"ש משו' דנחשב כמת ולמה ליה אימא התם נמי דלמה נקנסיה. וכן מתבאר מדברי ראבי"ה הובא במוהר"ם סי' תתקכ"ט שכתב והבעל למה נקנסנו וכמו שהאב יורש בנו המשומ' ה"ן הבעל יירשנה וכו' והתם קאי בנכסי האשה עצמה אחר שיירשתם ביהדות וכ"ע מיהו כל קנסות דכתובות פ' האשה רבה הם לדידה ולא לגבי דידיה וכו' אכן לירושה תדע שלא קנסו לבעל מדפריך בהאשה רבה יורשי כתוב' מאי עבידתיה ומשני כתובת בנין דכרין מהו דתימא איהי דעבדה איסורא קנסוה רבנן דלא עבדה איסורא לא קנסוה רבנן קמ"ל פי' משום דתנאי כתובה ככתובה דמי כדאמרו פ' אע"פ ולא עדיפי אינהו מדידה כיון שמכחה הם באים אבל הבעל למה יפסיד כח ירושתו אם ממזר יורש אביו ואח ממזר יורש לאחיו וכו' ובנו לכל דבר כמו אחיו לכל דבר והבעל לא דמי לזרעה דידה וכו' ע"ש. מבואר מכ"ז דדוקא הבא לירש נכסיו של הנקנס אמרי' למה נקנסיה לא כן בירושה הבאה לנקנס ובא הקרוב הכשר לירש מכחו לא אמרי' הכי שהרי הבנים שבאים מכחה אינם יורשי' ואע"ג דבאב יורש בנכסי המשומד ואמרי' למה נקנסיה שאע"פ שהוא עבר עבירה אינו מזיק ומונע נכסיו מהכשרי'. ומ"ש ראבי"ה והבעל אינו דומה לזרעה דידה ולפי האמור היל"ל דהבעל יורש בנכסי אשתו שכבר יירשתם בההוא נדון כאשר תראה שם. נלע"ד שכיון בזה לחי' הרב תה"ד ז"ל דידו עדיפא דאל"כ הול"ל דהבעל יורש בנכסי אשתו לא נכסי המוריש למשומד אלא כונתו לו' דאפי' אם היה יורש בנכסי אחרים הבאים מכחה אינו דומה והיינו כנדון ראבי"ה שהביא המרדכי שנפלו לו הנכסים אחר שהומרה דאפי"ה אינו דומה דמשום דס"ל דלאו דוקא בנדונו אלא דבנדונו עדיפא מינה איכא דירשה ביהודתה ומש"ה הוכרח לחלק בין בעל לזרע וכמ"ש המרדכי בשם ראבי"ה. ואפשר דמכאן הוציא המרדכי והוסיף שם בדברי ראבי"ה אפי' אם מת מורישה לאחר שהמירה זכה הבעל בירושתה וזה הבין התה"ד. ועיין פ"מ מ"ש לסתירת דברי ראבי"ה ע"ש:

ואנא זעירא הנ"ל שהבין הסמ"ע בדברי הרמב"ם הוא דלא כמו שהבינו כל הפוסקים. ואקדים מ"ש מוהרימ"ט שם דירושה הבאה אל המשומד אינה נעשית הפקר כמ"ש התה"ד אף לדעת רש"י דנכסי המשומד הפקר היינו דוקא במה שזכה בו שהוא ממונו לא בירושה הבאה לו וכתב ע"ז וז"ל ואין לומר דבחיי הבן דאין לבני בנים במקום אביהן ובחייו כלום צד דירוש' אלא כיון דמד"ת נחלה ממשמשת ובאה לבן ושוב הפקירוה רבנן כל הקודם בה זכה. ליתא דהכא לאו משום הפקר אתינא עלה אלא משום הפקעה שהפקיעו חכמים ירושתו שלא יירשנה ממילא בניו קמים וכו' פי' לדבריו דכיון דהפקיעוהו א"כ לא תבא לידו ואין הכונה שבאה לידו והפקירוה אלא שהפקיעו אותה ממנו ממילא לא באה הירושה לידו ולא יש הפקר בעולם וכתב ע"ז וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב אם ראו ב"ד לקונסו שלא יירש עכ"ל וכונתו לו' דליכא הפקר אלא הפקעה למומר שלא יירש וכיון שאינו יורש ליכא הפקר. והנה מלבד כי ממה שחיבר מוהרימ"ט אם ראו ב"ד עם לקונסו שלא יירש והשמיט מ"ש הרמב"ם לאבד ממונו מבואר דס"ל דתרי מילי נינהו לאבר א' ולקונסו וכו' שנית ונקיט מאי דצריך ליה. חוץ מזה הוא מוכרח דאין לאבד ממונו ולקונסו וכו' דבר אחד כמו תנא והדר מפרש אלא תרי מילי נינהו דאל"כ מלבד שאין ראיה מדברי הרמב"ם אלא דאדרבא יש סתירה דאינו לבד הפקעת הירושה אלא הפקר דהרי קרי ליה ממונו הפך מ"ש הוא ז"ל דאינו ממונו והרי אי קאי זה על הירושה הרי קרי ליה ממונו ועוד דלאבד אינו להפקיעו שלא יירש דשם לא יקרא לאבד כי לפי דברי הרב מוהרימ"ט ז"ל ב"ד לא נגעו ולא נתעסקו בממון אלא גזרתם על גוף המומר שלא יירש והכי דייק מדברי הרמב"ם ותיבת לאבד הוא על הממון וגם דקרי ליה ממונו ואפי"ה עושים לאבדו כן נ"ל ברור דתרי מילי נינהו ולולי שהי"ל מנגד לא הטרחתי בזה להאריך כ"כ ודברי הרמב"ם גופייהו הכי נשמעין דתרי מילי נינהו משום דלאבד ממונו לא יתכן לפרש דפי' לקונסו שלא יירש דהכא קאי על הממון והתם על הגוף ולא יפול הלשון על לשון הסותר. ועוד כפל הדברים מוכיחים כן. ומ"ש ה"ה דהוא מדין הפקר ב"ד הפקר יכולים אנו לפרשו על שניהם דההפקעה גופה דמצו עבדי הוה מדין הפקר וכו' ולא שהפקירו הממון

ובכן יש מקום לדקדק בדברי הרמב"ם למאי נ"מ הביא דין זה דלאבד ממונו שאינו לענין ירושה א"כ מקומו ואי מהא ודאי איתנו מקום פשוט כיון דשניה' מטעם הפקר ב"ד ושניהם תלוים בראיית ב"ד. האמנם י"ל במ"ש תנתן ירושת אביהם המומר להם דהוא יתר הכי הול"ל תנתן הירושה בהא הידיעה להם שעליה אנו מדברים קודם ואומרו ירושת אביהם המומר משמע שהוא מילתא באנפי נפשה. ועוד דלא הול"ל תנתן להם אלא יורשים אותה. מעתה אפשר דדקדוקים אלו הביאו להסמ"ע להבין בכונת הרמב"ם דפסק פסק רש"י ז"ל בענין פקדון המומר שהיה ביד איש אחר וכתב רש"י שהוא הפקר מדין הפקר ב"ד הפקר וזהו ודאי אם ראוי הוא לכך כמ"ש התה"ד והרד"ך כל חד כדאיתיה וזהו שאמר לאבד ממונו כלשון סוגיא דע"ז גבי ממון מסור ח"א מותר לאבד ביד כמו שהביא רש"י שם. ואע"ג דרש"י פסק כן משום ספיקא דדינא והרמב"ם פסק פ"ח מה' חו"מ דאסור לאבד ביד הכא שאני דהוא ע"י ב"ד והפקר ב"ד הפקר נמצא דאף לס' הרמב"ם יתקיים פסק רש"י באם ראו ב"ד לאבד דהפקר ב"ד הפקר א"כ מצא מקום לפסוק ס' רש"י בתשו' לגבי היורשים דיורשים אף על גב שהוא הפקר באופן זה. ותדע לך דהאי חילוקא אמת שהרי הרדב"ז בישנות דנגרר אחר הרמב"ם וכתב בסי' קצ"א גבי ב"ד שהפקיעו ירושתו אחר שזכה בה ביהדותו והסכים לדעתם ונרגש דזה לא הוי הפקעת ירושה אלא הפקעת ממונו וכתב. דיש כח ביד ב"ד ונסתייע מדברי ראבי"ה שכתב יש כח ביד ב"ד להפקיע ממונו דייקא והביא תשו' רש"י וכתב משמע בהדיא דאפי' פקדונו יכול אדם לזכות בו וכ"ש שיכולין להפקיר ממונו וכו' וסיים בתשו' ועיין פ"ו מה' נחלות ע"ש. ותק' דאיך סמך ע"פ רש"י דחלוקים עליו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכ"ש דהוא מאתריה דהרמב"ם וציין דברי הרמב"ם אלא הוא הדבר דדברי רש"י מוסכמים לגבי מומר כשראו ב"ד לאבד ממונו דיש כח בידם להפקיע ולהפקיר ממונו וע"ז הוא דציין דברי הרמב"ם דס"ל