קונטרס המרת הדת פוסלת קצ

דאלו מת אין מתנתו מתנה דלא בר מתנה הוא מ"מ להיות לו זכיה באותה ירושה הבאה לו יותר מאלו היה מת לא יזכה בה ואין לנו הכרח לו' מדאצטריך לטעמא דמא"ד דהא ה"ט דמא"ד צריכה היא אפי' לגבי מת. ואדרבא מקום יש ברא"ש להניח הנח'ה סוב'רת דלא עדיף מאלו מת דאי אמרת יש לו כח וזכיה בנכסים יותר מאלו היה מת מאי ראיה מייתי דמצ"ל מא"ד מההיא דפ' מ"ש. והוא כאשר ידוע שאם זכה הבן בחייו אפי' רגע הא ודאי זכה בעל המתנה כמו שיראה מר בכל הפוסקים ועיין רשב"ם דקל"ו ד"ה לק' לוקח וכו'. הא למדת דרבוי הזכיה לבן בנכסים היא הנותנת ומונעת אמירת בנו מא"ד ק"א וכיון שרבוי הזכיה למת בנכסים מונעת אמירת מא"ר ק"א א"כ א"ת דהכא יש לו זכיה יתירה בנכסים יותר מאלו היה מת נימא מנ"ל דבכי הא אמרי' מא"ד ק"א נימא דהכא כיון שיש לו כח וזכיה בנכסים יותר זכה בעל המתנה ולא מצ"ל הבן מא"ד אלא דוקא התם דאין זכיה למת אלא שיעור כדי להוריש לבניו משא"כ הכא. ולכי תדוק יפה לא זו בלבד דליכא ראיה ומצינא לדחות כן אלא כי כן הוא האמת ומוכרח לפי מש"ל דמידי הוא טעמא דאמרי' מא"ד אחר מותו מאחר דכבר יש למת זכיה בנכסים שהרי יורש בקבר ומוריש לבניו ועודנו האב בחיים אפילו רגע שזכה האב בנכסים זוכה בעל המתנה דאי משום שכבר זכה האב הלא גם במותו זוכה בנכסים ולמה יאמר מא"ד. וגם למה לא יאמר ג"כ הקונה והב"ח אנא מכח אבוך קאתינא כיון דיש לו זכיה בנכסי' כמותו אלא הענין הוא כי לפי האמת המת לאו בר זכיה הוא כלל ואינו זוכה בנכסים כלל והראיה לזה שאם המת יש לו בע"ח ואין לו בן לירש הא ודאי שאין ב"ח נוטל כלום אפי' אם מא"ד אינו הלכתא כמתבאר מהש"ס ולא אמרי' שיירש המת שיגבה בע"ח אלא ודאי דהמת אין לו שום זכיה. ומה שיש זכיה כשיש לו בן הוא דוקא להיות שביל לבנו שיירש לכן דוקא עשו שיירש המת וא"כ כשיש לבן שביל אחר ואומר הרוצ' לזכות באותו שביל מא"ד ואינו רוצה לירש בשביל של אביו ממילא נסתלק אותו שביל ואותה זכיה שהי"ל למת דהו"ל כאלו לא היה בן לאב דאין המת יורש ואין הב"ח זוכה. אמור מעתה אי אמרת דזה המומר יש לו זכיה בנכסים יותר מזכות שיש למת דהוא להוריש דוקא נמצא דאין זכיתו מחמת היורש כי היכי דלימא היורש איני רוצה לירש מכחו ובשביל שלו אלא זכיה מחמת עצמו היא ומה יתן ומה יוסיף אמירת הבן מא"ד ק"א כיון דאין זכיתו דוקא להיות שביל לבנו אלא מעצמו היא ואם כה יאמר אנא מאבא ק"א דהרי יש לו זכיה בו. וכ"ש דאפי' אם לא יהיה מוכרח מ"ש מ"מ נימא מנ"ל דבכה"ג אמרי' מא"ד כיון דהכרחנו עכ"פ דרבוי הזכיה לאב בנכסים מגרעות נתן לבן מלו' מא"ד ומא"ד חידושא היא ואין לך בו אלא חידושו כמ"ש הרבעה"ת. ומעתה סרו מהר דבריו האחרונים שכתב מני"ר ע"ד הדרישה וז"ל ודוקא היכא דמת ודאי הוא דאמרי' דלא יירשו אלא יורשי המוריש משום דאין הבן וכו' ע"ש. ולא עליה דמני"ר יצ"ו לבד קא מקשינא כי דבריו מן המקד'ש הם יוצאים מדברי התה"ד במה שהק' עצמו ורצה להכריח מההיא דבעל שהביא ראבי"ה דלאו כ"כ שקלוה מניה ועליה דידיה רמיא האי רומייה דא"כ מאי ראיה מייתי הרא"ש מההיא דפ' מ"ש כנ"ל. ואין לומר דלעולם אימא לך שיש לו זכות יותר מן המת אך איננו מצד עצמו אלא כדי להיות שביל לקרובים וזהו מ"ש דלאו כ"כ שקלוה מניה אלא מקום הניחו לו להיות שביל לקרובים כד שיירשו אפי' הירושה מאשתו דוגמא דאב לבן כדי לסתור לפחות ההכרח שכתבתי והסברתי להיות האמת כן. הא נמי ליתא דמה נשתנו קרובי המומר מקרובי המת והלא אין שם חילוק ביניהם כ"א במומר גופיה שזה מומר וזה מת ממש ועי"ז אית ליה זכיה בגוויה דלא כ"כ שקלוה מניה וכמ"ש התה"ד. ועוד ק"ל וכי קילא קנסא זו מקנסא דפ' האשה רבה דהכא מומר עע"ז אין סברא לו' דקילא מהתם והרי אמרו התם דאין הבנים נוטלין כתובת אמן כיון דאתו מחמתה דלא עדיפי אינהו מדידה ולא הניחו לה מקום כדי שיירשו הבנים מכחה וע"ש במרדכי בדברי ראבי"ה ואני לצל"ע נכון

ורואה אנכי קו' מני"ר יצ"ו להרב תה"ד היא גופה קו' התה"ד לעצמו דהוה ס"ל להכריע מכאן דלאו כ"כ שקלוה מניה ור"ל דממילא נסתרה דרכו אשר דרך בה דכפ"ז גם האחים יהיו יורשים כיון דשבקו ליה כח זכיה וכבר חילק הוא ז"ל לקו' הלזו דיש חי' בין בעל לשאר קרובים. אלא דמני"ר הרבה להשיב דאיך ס"ד דהרב תה"ד לו' דלאו כ"כ שקלוה מניה משום דהוא קנס חכמים והלא ראבי"ה אפי' לדברי הגאונים קאמר ואינהו סברי מרנן דהוי דאורייתא. וכבר קפץ עליו בזה מוהרימ"ט הנז"ל וז"ל הניחא למ"ד שהמומר יורש אלא שחכמים הפקיעו וכו' אבל ראבי"ה כתב אפי' לדברי הגאונים שאין מומר יורש אביו לגמרי שכ"כ אפי' לדברי הגאונים האב יורש את הבן המומר דאמאי קנסי' לאב וכן הבעל יורש את אשתו המשומדת אלמא לדברי הגאו' דלא ירית לגמרי קאמר לא משום הפקעה ע"ש. וכתב בלשון זה משום דבתיבת אפי' איכא ל"מ לדעת ראבי"ה שהוא דרבנן והתה"ד כל משאו ומתנו הוא לדעת האומרים שהוא קנסא וע"ז הוא דס"ד להכריח דלאו כ"כ שקלוה מניה ולא חש במאי דלא מצינו תי' לס' האומר דאורייתא אלא כל מגמתו הוא שלא יסתר. דינו באשר נתרץ דעת ראבי"ה עכ"פ דסובר קנסא איך הבעל יורש ונאמר לאו כ"כ שקלוה מניה מש"ה כ"כ מוהרימ"ט הניחא וכו' כלו' כיון דלמ"ד אחר מוכרח שאינו משום הפקעה אלא טעם אחר יהיה בו לא ידענוהו ה"ן כן ובזה דחה הרב גם חי' דבעל ידו עדיפא מיד' דכיון דמן הדין לגאונים אין לה ירושה א"כ לא מצינו ידינו ורגלנו בבהמ"ד בירושה הלזו דחכמים לא נתנו יד לבעל במה דלא זכתה היא עי"ע. ולא תי' מאומה להבנת דברי ראבי"ה ולא סתר החי' למ"ד משום קנס. ובאמת לא על הרב תה"ד לבד תלונותיו כ"א דברי ראבי"ה תמוהים מצד עצמם דכיון דמה"ת אין למשומד ירושה איך אפש' דירית הבעל מכחה בדבר שהוא נמנע שהושחת המקור ונתיבש המעיין ונסתם הדרך ועין המים צנורו מקלח ומוציא מים יש מאין אין הדעת סובלתו ומ"ש מכת"ר דחזרה הירושה למי שהיה ראוי לירש כבר מילתי אמורה פה אל פה דלא שמיע לי כי הנחלה בנחל יורד ואם נפסק לגמרי מאין תבוא אל היורש דאי א"ב הניחו לו מקום שביל קטן כגון אם היה קנס דלאו כ"כ שקלוה מניה ניחא בער"ב היא באה דרך אותו שביל לא כן אם היא דאורייתא דלא שייכא למימר לאו כ"כ שקלוה מניה ומכח המת אין לו שייכות מאין תבא הירושה לבעל אתמהה כי לא נאמר חזרה הירושה למי שהיה ראוי לירש כ"א למי שראוי לירש מחמת המוריש וכדאי' במתני' דנחלות ותיבת חזרה מוכיח דירושה משמשת ועולה כשאין לה מקום לירד

ומ"ש מני"ר יצ"ו דכל טצדקי דמצינן למיעבד