קונטרס המרת הדת פוסלת קפה

שיכול לתתה לאחר והרי זכה בה לענין זה שאין אדם יכול ליתן דבר לחבירו אם לא שיש לו זכות בה וכיון שזכה לו מצ"ל מא"ד וכ"ש לפי מש"ל בטעם מאב"ד ע"ש וראה בעיניך כי דברי נכונים ונכוחים שהרי ה' כנה"ג כתבו חולק ע"ד הרא"ש ז"ל ודי בזה והט' כמו שכתבתי

וא"ת הא שפיר קאמר הרב ידידיה ז"ל. אי לזאת יאמר נא ישר' שתי' תשובות בדבר אחת היא כמ"ש הדו"פ שזה בעצמו הויא ליה הנאה שנתקיימו דבריו. וקושטא קאי דמתנה כמכר ועדיפא מהנאה וזכורני שהפר"ח או הפר"ת כי אינם בידי אסרו לשלוח דורון בשר נבלה לגוי משום איסור סחורה וכיון שכן הוי כאלו מכרו ואלו מכרו ודאי אין לו זכות והרי כ' הרמב"ם דדבר שאסור בהנאה אסור ליתנו במתנה לגוי ע"ש פ"ח מה' מ"א. ועיין להרב נ"ב ח"א סי' כ' מאר"ח גבי חמץ שעבר עליו הפסח לדעת ר"ש דאינו אסור בהנאה אלא מדין קנס והביא סו' דמ"ק די"ב ע"ב וגיטין דמ"ד ע"א ובכורות ד"ל ע"ב דאמרי' לא קנסו בנו אחריו והק' גם בחמץ שעבר עליו הפסח אמאי לא אמרו לא קנסו בנו אחריו. והביא מתני' דב"ק דצ"ו. ע"ב גזל בהמה וכו' חמץ שעבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך מבואר דאסור לנגזל וא"א דלא קנסו בנו אחריו כ"ש לנגזל דהבן בא מכחו וכתב דאין מזה ראיה דאף אם נימא דלא קנסו בנו אחריו היינו אחר מותו אבל כ"ז שהוא בחיים אסור הוא בהנאה לכל ישראל כמו שאסור לדידיה וכו' ה"ן בחמץ שעבר עליו הפסח אפי' אם נימא שלא קנסו בנו אחריו היינו אחר מותו אבל כ"ז שהוא בחיים אסור הוא בהנאה לכל ישר' שאם יהיה מותר לאחרים ממילא הוא נהנה שהרי אף במתנה או להאכיל לכלבים אסור דבר האסור בהנאה וכו' ע"ש. וא"כ ה"ן אי תימא שכל קנס חכמים הוא שלא יהנה המומר מהם כשנותנו במתנה הרי הוא נהנה מהם וכמ"ש הדו"ף. ובשגם יש מקום לעמוד ע"ד הרב נ"כ אין זה מקומו. וזאת שנית דהכא הירושה הזאת שייכא למומר ושייכא ליורש הבא אחריו דשאר היורשים אפי' בחיי היורש הקודם לו נקראים שייכים בממון זה כמ"ש הר"ב כ"מ פ"ה מה' נדרים ה"ו וא"כ כשהפקיעו חכמים למומר מירושה ממילא נכנסה הבת יורשת במקומו וכיון שכן שמוכרח שיעמוד יורש אחר במקומו ממילא נתרוקן זכותו ולא נשאר לו זכות בממון זה כדי שיוכל ליתנו לאחרים ולא פלוג רבנן אלא סתמא הפקיעו אותו מירושה ואין כחו בה כדי שיתננה לאחרים אלא שתבא לו הזכיה ע"י הירושה והירושה הופקעה וניתנה ג"כ לאחר טוב ממנו וזכה בה ודאי נתרוקן כל זכותו שהיה רוצה לזכות. וזה כיון הרא"ש שאחר שהביא ההיא דלא יהבינן לה דליכול בגיותה כתב ובנדון זה מאחר שהפקיעו חכמים ירושתה וכו' ותיבת מאחד מורה כמ"ש ועוד סיים ונכנסה הבת וכו' היינו כנז"ל ממש ועוד ראיה ע"ז שהרי ראבי"ה גופיה למד קנ' זה מקנס דפ' האשה רבה ותנן שם לא זה ולא זה יורשין את כתובתה ואוקמוה בגמ' בכתובת בנין דכרין סד"א לזרעה לא קנסו קמ"ל וכתב ראבי"ה ז"ל דכיון דבאים מכחה דתנאי כתובה ככתובה לא עדיפי אינהו מדידה ואע"ג שהיא אינה נהנית משא"כ הכא דמתקיימין מעשיו והתם אחרי מותה והכא בחיים כי לסניף זה לאו דחשבי' ליה כמת ומכ"ש דאפי' אי חשבי' ליה כמת לענין ההנאה אינו מת ואפי"ה אין הבנים נוטלים כתובת אמן כ"ש הכא. ועוד יש קצת ראיה לזה ממקום שבא ראבי"ה והרא"ש ז"ל כי לפי דברי הרב ידידיה ז"ל א"כ גם גבי קנס נערה שאמרו בגמ' דלא יהבינן לה דאכלה בגיותה נימא הכי שאם נתנה קיים ואם איתא להכי מאי הכרח רבא אימא דמ"ש יש להם קנס הוא כלפי אותן אחרות. השנויות שם דאין להם קנס שאין להם זכייה בכל בקנס לא כן הכא יש להם קנס וזכייה בו שאם נתנו לאחר מתנת' קיימת דאין המתנה קיימת אם אינו שלה. וכן בב"ק דח"ל דמק' לר"מ דאמר דקנסו לכותים כדי שלא יטמעו והק' מאלו נערות וכו' ולמה לא יתרץ דהוא לענין שאם נתנה קיים דהא גזרה שלא יטמעו מחמת הנאה היא ואע"ג דכתבו במקו' דבקנס החששא קרובה שלא יטמע משום דכתיב שם ולו תהיה לאשה ע"ש בכתובות. אך פוק חזי שם דלא משמע הכי בגמ' שאמרו ה"ן ליקנוס וע"ש במקו' מה שנדחק והרא"ש לא אצטריך להכי שהוא תי' כתי' התוס' דב"ק ע"ש בחידושיו ליבמות ועיין מוהרש"א ומוהר"ם ז"ל. ואשר רוא"ה ישרא"ל בפחד אביו יצחק גדול מרבן שמו הביא האהלה באהלה של תורה רמי ומק' למ"ש התוס' בב"ק שכתבו היא גופא קמ"ל דגרי אמת הן דאלו הוו גרי אריות אין להם קנס ע"כ דהא כבר השמיעונו זה בפ"ז דברכות ובפ"ק דדמאי וגם הביא שהרב לח"א הק' מההוא דנדה שהביא הש"ס והניחה בצ"ע. אפשר לענ"ד להליץ בעד התוס' והוא במה שפי' המקו' כונת התוספות דכתובות דארכבו אתרי ריכשי קו' ז"ל מההיא דאמרינן בכתובות דמתני' ר"מ היא ונסתייעו מסו' דב"ק ותמצית פירוש' הוא דמסו' דב"ק אין ראיה אלא דהש"ס הבין במתניתין דקסבר גרי אמת הן וא"ת ותלמודא גופא מנ"ל מש"ה סמכו עלה דע"כ ר"מ היא מדנקט נערה ולא קטנה כדאוקמוה בכתובו' נמצאת אתה אומר דמתני' ע"כ ר"מ היא ור"מ ס"ל דגרי אמת הן והשמיענו דבר זה בכמה מקומות ולמה נקטיה הכא אלא ע"כ לדיוקא אתא לומר דוקא משום שהן גרי אמת דאלו הוו גרי אריות לא הוה להן קנס וידענו זה החידוש דגרי אריות אין להם קנס. וזהו שכתבו דגרי אמת הן דאלו הוו וכו' פי' לומר לך דאלו הוו גרי אריות וכו' וזהו היא גופא קמ"ל דגרי אמת הן פי' השמיענו להא דגרי אמת הן כי היכי דתדוק דאלו הוו גרי אריות אין להם קנס. ובלתי זה הפי' לא היו צריכים התוס' להאריך ועיין להרב זרע יצחק לומברוזו ז"ל ד"ה בא"ד וכו' שכתב וז"ל וא"כ איך יתרצו לפ"ז דהיא גופא קמ"ל דאי גויה אין לה קנס ע"כ ואף אם אינו מוכרח ריהטיה דלישניה הכי משמ' שהבין בתוס' דמאי דאשמועי' הוא דאי גויה אין לה קנס דאל"כ הול"ל דלא שמעי' האי דגרי דגרי אמת הן כיון דאפי' גויה אית לה קנס ולא יאמר דהיא גופא קמ"ל דאי גויה אין לה קנס וק"ל. ועוד כי לפי דברי הרב ידידיה ז"ל ואפי' לפי חי' המגיה שהביא אח"ז באומרו שאין דין זה קיים אלא בהקדים המתנה למה שהחזיקו היורשים ע"ש במקומו כי בכנה"ג יש בו כמה טעיות מ"מ ק"ל דאם באמת השאירו לו טובת הנאה זאת ליתן למי שירצה לא היתה יכולה לא הבת ולא זולת היורשים ליטול אותה לא לדעת הרא"ש דסבר טובת הנאה ממון ואפי' לדברי הרמב"ם עיין להרב מח"א ה' טובת הנאה ממון סימן א' וזה הוי כעין הכרח הראשון

ומכאן תשובה למה שתמה הר"ב עדות ביעקב סי' ע"ד שלישית דר"ך ע"ב וז"ל אך אי ק"ל הא ק"ל כאשר הרא"ש ז"ל בנדון זכה לבת המשומד מההיא דכתובות פ"ק דאי ס"ד יכולה למחות יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגיותה וכו' ונוראות נפלאתי דמה ראיה