קונטרס הספקות ט

נדרו הרי הוא בס' בל יחל. ועם היות שמדברי הר"ן בריש נדרים משמע דאינו מחלק בכך וס"ל דאף שהס' תולה בנדרו אפ"ה אמרינן בי' ס' לקולא כמו בממון בעלמא הרי הרמב"ן והרשב"א לא סברי הכי התם ע"ש וקצת ראי' נראה להבי' לדבריהם מפ"ק דחולין (דף) דבעי ר' זירא האומר הרי עלי לחמי תודה מהחמץ או מן המצה והביא שיאור מהו ס' הוי ונפטר ממ"נ. או דלמא בריא הוא ולא נפיק ולדעת הר"ן הוי מצי למבעי באומר הרי עלי עולה מהחמץ לחוד דאי ספק הוא נפטר ידי נדרו משום דס' ממונא לקולא ואי אמרת בריא הוא לא יצא ולדבריהם ניחא דכל דהספק תליא בנדר לא אמרינן ספקו לקולא ומש"ה בעי היכי דאמר מחמץ או ממצה והביא שיאור דבכה"ג אי ספקא הוא יצא מכח ממ"נ כיון דהתנה בא' משניהן

כלל ב יבאר דת"כ מוציאין מידו וה"ה כל ספקא במציאות ואפי' ס' דתרי ותרי אם לא שטוען ברי ובו יבואר דבתיקו גם כן מהני תפיסה בטו"ב ובקנסות לא מהני תפיסה אפילו בטו"ב

א מסקינן בפ"ק דב"מ דף ו' ע"ב דספק בכור תקפו כהן מוציאין מידו וכדמייתי ר' חנינא סייעתא לרבה מדתניא הספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין נמצא זה פוטר ממונו בממון של כהן והכי פסקו כל הראשונים והאחרוני' נוחי נפש, והגדול שבכהונה ז"ל מונה אותן בת"כ בסי' א' ולא מצינו מי שיחלוק בדבר זולת הרמב"ם ז"ל שפסק בהלכות בכורות דת"כ אין מוציאין מידו. וגם הראב"ד ז"ל דשתיק לי'. והסמ"ג שכתב בעשין רי"א כל בהמה שהיא ספק בכור דינה שתרעה עד שתפול בה מום. ותאכל לבעלי' ואם תפס אותה הכהן אין מוציאין מידו כרבה דתניא כוותי' בפ"ק דב"מ ופשוט שתיבת אין ט"ס וצ"ל מוציאין שהרי כתב כרבה דתניא כוותי' ורבה מוציאין קאמר וכ"כ הסמ"ג גופי' בעשין צ"ה דספק בכורות ת"כ מוציאין מידו כרבה דתני' כוותי' והרב ז"ל הניח דבריו בצ"ע ולא הונח לו שט"ס הוא ע"ש אחר זמן רב מצאתי בתשובת לחם רב שכתב ג"כ שט"ס בסמ"ג וצ"ל מוציאין ונהניתי. והב"י סי' שט"ו פסק להרמב"ם דת"כ א"מ ויפה אמר הרב ז"ל שלא ראה הב"י שדעת כל המפרשים דלא כהרמב"ם שהרי לא הביא כב"י אלא דעת הרא"ש דפליג על הרמב"ם ואלו הוי חזי כל הנך רבוותא דרב גוברייהו ונפישי טובא לא הוי פסק הכי ובפרט שמסקנת הש"ס כדבריהם. ואעפ"י שהרבה תירוצים נאמרו בישוב דעת הרמב"ם ז"ל מהסוגיא הנז' וגם הרב ז"ל תירץ ע"ז בסי' א' כולהו שינויי דחיקי נינהו ולא סמכינן עלייהו והכי פסק הרמ"א ביורה דעה בסי' הנז' ואחריו נמשכו כל האחרונים והכי נקטינן

ודע כי ספק בכור הוא בנין אב לכל הספקות ומיני' אנו לומדין לכולן דכל היכי דקי"ל המע"ה אי תפס אידך מפקינן מיני' כמ"ש הסמ"ג בעשין צ"ה ע"ש וכ"כ כל המפרשים ז"ל. וקשי' להו לרבנן קמאי ז"ל מהא דפ"ב דכתובות (דף כ') דתני התם שנים החותמין על השטר ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו הרי אלו נאמנים ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים. ופריך ומגבינן בי' תרי ותרי נינהו וכו' אלא אמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא אחזקת מרי' ופרש"י ודקתני בברייתא אין נאמנין לא דלהוי שטרא למגבי' בי' אלא דלא קרעינן לי' ואי תפס מידו והדר אתו האי ותבע מיני' לא מפקינן מיני' דאמרינן אוקי תרי להדי תרי וממונא בחזקת מרי' היכי דקאי ע"כ. והרי הכא נמי הלוה מוחזק מתחלה וכיון דספקא דתרי ותרי המע"ה ראוי שלא תועיל תפיסת המלוה כדרך דלא מהני תפיסת הכהן בספק בכור. ובעיני נראה שקושיא זו היא שעמדה להרמב"ם ז"ל שפסק דת"כ א"מ ודלא כמסקנא דב"מ משום דהאי שמעתתא דפ"ב דכתובות בהכי אזלא וכ"כ הרב הלח"מ בפ"ב מבכורות ע"ש. אך שאר רבותינו הראשונים ז"ל פירשו דהני שתי סוגיות לא פליגי אהדדי אלא דהאי דכתובות שניא וכמו שפירשו כל א' לפי דרכו. והרמב"ן ז"ל תירץ דשאני האי דפ"ב דכתובות דכל תרי ותרי ספקא דאורייתא ולא אמרינן אוקי ממונא אחזקת מרי' אלא מאן דתפס תפס ובמטלטלי דספקא דאורייתא וכל ספקא דאורייתא אפי' גבי איסור' לא אמרינן אוקמה אחזקה כדפרישי' בקידושין בפ' האומר וגם שאר המפרשים ז"ל הביאו האי תירוצא וכ"כ הנ"י בריש ב"מ ע"ש שהאריך וכל דבריו דברי הרמב"ן הם. ועיין מ"ש בכלל א' סעיף ז'. ומ"ש הרמב"ן ובמטלטלי משמע דבקרקעי לא מהני תפיסה אפי' בספקא דתרי ותרי ולשיטתו דסובר דתרי ותרי ספקא דאורייתא דבר זה קשה בעיני טובא שהרי ביבמות פ' ד' אחין (ל"א) מוכיח הש"ס דתרי ותרי ספקא דרבנן מנכסי דבר שטיא דזבין נכסי' אתי תרי, ואמרו כשהוא חלים זבין ואתי תרי ואמרו כשהוא שוטה זבין ואמר רב אשי אוקי תרי להדי תרי ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא ע"ש אלמא דאי הוי ספקא דאורייתא