קונטרס הספקות נג

הותיר להכי אמר לי' מדה בחבל ע"כ וזה דעת המחבר וכן נ"ל ואפי' בא מוכר ליקח מעות כופין את הלוקח ליתן בשהותיר לפי שהקרקע בחזקת בעלי' עומדת וכן אמרו לענין שכירות בב' לשונות סותרים כמו שיתבאר בפ"ז משכירות עכ"ד הרי דס"ל דאפי' לא נתן הלוקח מעות כופין את הלוקח ליתן ואין לו בקרקע אלא הפחות שבלשונות ובשהותיר המותר להמוכר והוא מטעם האמור לפי שחזקת הלוקח במעות לא חשיבא לפי שחיובו ברור שהרי אם ירצה המוכר ליתן לו המותר לא יפטור מחובו

ד הן אמת שראיתי להש"ך בסי' רי"ח שפירש בדברי הה"מ דאם הלוקח אינו רוצה ליתן מעות עד שיתן לו המוכר המותר אין כופין אותו ליתן אלא שה"ה איירי שהלוקח חפץ בהקרקע אבל רוצה שיתן לו גם המותר כופין אותו ליתן המעות וכל זמן שאינו נותן הקרקע של המוכר ע"ש שהאריך בזה וכתב דגבי שכירות ג"כ לא אמרינן אלא שצריך לשלם בעד החדש י"ג כשכבר דר בו ע"ש ולפי דעתו בהאי דשכירות אם בא השוכר בתחילת השנה ואמר אין רצוני שאדור בו אלא אם תתנהו לי בעד י"ב זהובי' לשנה שומעין לו וכן במדה בחבל הן חסר הן יתר ואינו רוצה ליתן דמים אלא כפי המעולה שבלשונות הדין עמו וליכא מעליותא למוכ' לגבי הלוקח שכשם שאין הלוקח יכול לכוף את המוכר ליתן לו המותר כך אין המוכר יכול לכוף את הלוקח ליתן לו הדמים בלעדי המותר. ולא כן נראה מלשון הה"מ דלהאי מילתא לא הי' צריך הה"מ לראי' מענין ב' לשונות הסותרים בשכירות דמהיכי תיתי נכוף המוכר והוא מוחזק וגם הראב"ד ז"ל ודאי לא עלה על דעתו שבשלא נתן המעות נכוף המוכר ליתן קרקעו אם אינו חפץ ליתן אלא כהפחות שבלשונות הגם שהש"ך ז"ל כתב שבאמת לא נתכוין הה"מ לחלוק על דעת הראב"ד לא משמע כן ממ"ש וזה דעת רבינו וכן נראה לי אלא ודאי דהה"מ סובר בדעת הרמב"ם דפליג על הראב"ד וס"ל דאפי' לא נתן הלוקח הדמים ואומר שאינו רוצה ליתן עד שיתן לו המותר ואם לאו אינו חפץ במקח כלל אפ"ה כופין אותו ליתן והמותר להמוכר וכן בשכירות אפי' בשאומר השוכר איני רוצה לדור בו אלא בי"ב זהובים לשנה אין בדבריו כלום ודיינין לי' כאלו שכרו מדינר זהוב לחדש והכל מטעמא שאין חזקת הלוקח והשוכר חשיבא כלום לפי שביד המוכר והמשכיר להעמיד מקחן בידן כפי המעולה שבלשונות והוי כחוב ברור

ועדיין יש לשאול בדברי הרמב"ם הנ"ל תינח בשהותיר שפיר דיינינן לחוב הלוקח בחוב ברור לפי שחיובו ברור שביד המוכר ליתן לו המותר ואז א"א לו ליפטור מחובו אבל בחסר דאת"ל תפס מדה בחבל נמצא דאין הלוקח מתחייב לו כל מה שקצץ לו שהרי לא הי' למוכר מקרקעי נגד כל הדמים שקצץ לו וכיון שהדבר ספק אם נתחייב לו הלוקח או לא מה בכך שהקרקע בחזקת בעלים הרי מעותיו של הלוקח בחזקתו עומדין וכל שספק בחיוב לא מפקינן מיני' הן אמת שהה"מ לא אמר למילתי' להדיא דאפי' היכי דלא נתן הלוקח הדמים שכופין אותו אלא בשהותיר כמו שהעתקתי לשונו בסעיף הסמוך ואולי דמה"ט הוא דבחסר לא פסיקא לי' דבלא נתן הדמים נהי דאין כופין המוכר ליתן קרקעו ושינכה מהדמים גם הלוקח אין כופין שיתן כל הדמים במילואן כיון שאין חובו במילואו ברור אבל מאחר שהרמב"ם ז"ל כלל לתרוייהו בחדא בבא דהולכין אחר פחות אם חסר אם יתר ולפי מה שפירשו בו המפרשים והוא ג"כ שיטת ה"ה האי אם פירושו בין כלומר בין חסר בין יתר הולכין אחר הפחות שבלשונות ועיין ב"ח בסי' הנז' משמע דבתרוייהו קולא למוכר וכופין הלוקח ליתן דמי' משלם. ונראה לומר דהרמב"ם לשיטתו דכתב בפכ"ד ממכירה דהאומר לחבירו קרקע ודקלי אני מוכר לך אפי' לא הי' לו דקלי אם רצה לקנות לו ב' דקלים ה"ז נקנה המקח ע"ש וא"כ גם באומר בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך ונמצא חסר כל שהמוכר קונה לו ממקום אחר למלאות הבית כור שיהי' שלם מחויב הלה ליתן מעותיו משלם והלכך אפי' בחסר חיוב של הלוקח ברור כפי כל הסך שקצב לפי שביד המוכר למלא לו הבית כור ממקום אחר ולא יפטור הלוקח מחובו אבל הה"מ לא ברירא לי' שם דעת הרמב"ם כמו שהביא שם דעת החולקים ע"ש אפשר דמש"ה לא תפס בדבריו בלשונו אלא בשהותיר דכה"ג הויא חיובו של הלוקח ברור משא"כ בחסר דלא פסיקא לי' דתליא במחלוקת ראשונים

ה איברא שיש לחלק שכירות בב' לשונות דסתרי ממכירה בכה"ג משום דבמקח כל שנגמר המקח ביניהן בקנין או בדרך אחר מדרכי הקנאה מאז נתחייב הלוקח בכל דמי המכירה ואם בא המוכר לטרוף ממשעבדי טורף מזמן ההוא ולכן כל שנולד ספק בשיעור המכירה כמה מכר אין הלוקח נקרא מוחזק במעותיו לפי שנתחייב בדמי המכירה הזאת בהחלט כל שביד המוכר לקיים מקחו בכל אופן וע"ד שכתבתי וה"ל כאלו הי' להמוכר ביד הלוקח הלואה מיוחדת דלא הוי ת"ב. אבל בשכירות כיון דקי"ל דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף נמצא דחיוב השכירות לא