קונטרס הספקות מט

ידע מה קתבע אבל היכי דידע מה קתבע כהאי דדרכי גבך איהו נמי מודה דהדר דינא ואתי מכח ממ"נ ואף דאנן קי"ל כרבנן דאדמון היינו מטעמא דאי שתקית שתקית וכן נראה להדיא מדברי הרב שפסק כאן במי שאבדה לו דרך שדהו דאם מתו בעליהן ילך בקצרה דתו ליכא למימר מהדרינא שטרא למרייהו והרי אנן נקטינן הלכתא כר"א דקם דינא וא"כ אפי' ליכא למימר מהדרינא שטרא לא מצי לאתוי מכח ממ"נ אלא דס"ל דהתם ר"א מודה משום דאמר לי' מ"מ דרכי גבך ולפי"ז ניחא דהאי דפ' יש בכור נמי ידע מה קתבע ואומר מ"מ מנה אית לי גבך מנכסייך וז"ב ולכן לא מצי רבא למימר טעמא דר"א דקם דינא והוצרך לטעמא דנכסוהי דאינש ערבין כו' אבל דע דמה שפסק הרה בהאי דאבדה לו דרך שדהו דאם מתו בעליהם ילך בקצרה אין נוחין בעיני ואם שחזרו ונישנית בחיבורו הש"ך בסי' קמ"ח לפי שאני רואה מדברי גדולי הראשונים ז"ל שאין מחלקים לר"א בין ידע טענתי' ללא ידע שהרי רב אלפס ז"ל כתב בהחולץ דהלכתא כר"א משום דקים לי' כרבנן דאדמון ופירש בו הרמב"ן ז"ל דאף דבגמרא משני לה דר' ירמי' נמי מצי סבר כרבנן ור"א כאדמון שינוייא היא ולא סמכינן עלה כי דרך הגמרא לדחות כסברא מועטת ועיקר נקטינן דר"א כרבנן ור"י כאדמון כמ"ש הרא"ש שם בשמו אלמא דאנן נקטינן בטעמייהו דרבנן דקם דינא וכר"א אפי' דידע טענתי' ואומ' מ"מ דרכי גבך וא"כ אפי' מתו בעליהן סברי, רבנן דיקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר והוא ברור וכן נראה להדיא מלשון הר"ן דפ' החולץ שאחר שביאר שם לטעמייהו דרבנן דאדמון שהוא משום דמה מכר לו ראשון כל זכות שתבא לידו כתב וז"ל וה"נ קי"ל כר"א דאע"ג דבני יבם באים עליהם מכח ממ"נ משא"כ ליבם אמרינן קם לי' דינא וכ"ש הוא דהתם בריא הוא בתביעתו דודאי יש לו דרך גבי' וכמו שתובע לחבירו מנה שני נתערב במעותיך אבל הכא נהי דאתי עלייהו בממ"נ אינו ברי בתביעתו מאיזה כח הוא בא אם מכח מיתנא מכח יבם ובכל טענה מאלו אמרינן לי' אייתי ראי' הלכך אי אמרינן התם הלכתא כרבנן כ"ש דפסקינן הכא כר"א וקם דינא עכ"ל אלמא דלדידן דקי"ל כר"א דקם דינא לא מחלקינן כלל בין ידע טענתי' ללא ידע ובטעמייהו דרבנן נקטינן נמי שהוא מטעמ' דר"א דקם דינא והרב ז"ל אגב חורפי' לא עיין בה א"כ הדרא קוש' דידי לדוכתא דל"ל לרבא טעמא דנכסוהי ערבין ואיהו ז"ל למדה מהא דפ"ק דב"ק מכרן לאחד דקאמר הש"ס התם וכו' ולא מצי אמר מהדרינא שטרא למרי' ולא דמי דהתם לא מצי אמר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתועי דינא בהדי' שהרי כשנשאר העדית אצל המוכר לא הי' יכול לדחותו מהן אבל הכא כשהיו השדות ביד בעליהן היו יכולין לדחותו השתא נמי מצי אמר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתועי דינא בהדי' כו' ומטעמא דר"א דקם דינא. ויש לומר דרבא בפר' יש בכור מהדר לר' ירמי' לפום שיטתי' דר"י פליג על ר"א בהחולץ וס"ל הדר דינא וקאמר רבא דאפי' לשיטתי' נמי א"י להפרע הימינו משום דנכסוהי ערבין כו'

ובעיני קרוב לומר שזהו טעמ' דהרמב"ם דהשמיט הך דינא דרבא דפ' יש בכור וטעמו ולא הזכירו בשום מקום וכבר עמד על זה הרב גידולי תרומה ז"ל ולפי האמור ניחא דרבא גופי' לא הוצרך אלא לפום שיטתי' דר"י דס"ל הדר דינא אבל לפי מה דקי"ל כר"א דקם דינא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מנחלות פשיטא שאינו יכול לבוא על יב"ש הלוקח מכח ממ"נ משום דאמרינן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכמ"ש הר"ן וכמו שנראה להדיא מלשון הרמב"ם דפט"ו מטוען ונטען שהבאתי לעיל מש"ה לא הוזקק הרמב"ם להביא הך דינא דרבא וטעמו והוא נכון

העולה מזה דבחד גברא וכנדון דת"ה לעולם מצי לחזור עלי' מכח ממ"נ ואפי' נפסק הדין ביניהם ובתרי גברי לעולם לא מצי לחזו' עליו מכח ממ"נ משום דכל זכות שיש להבעלי' הראשוני' מכרו או הורישו לזה ולכן אפי' היכי דאיכ' עדים שיב"ש אחד גזל שדה מראובן אבל אין הערים יודעין איזהו יב"ש ואח"כ מכר יב"ש אחד כל שדותיו ליב"ש חבירו אפ"ה לא מצי ראובן לחזור על יוסף ב"ש הלוקח ולומר שדה שלי גבך משום דכל בתרי גברי לא אמרינן בממ"נ והרב ז"ל פסק בזה דטענת ראובן טענה ואיהו סובר ע"כ דכל דידע טענתי' מאי קטען מודה ר"א דהדר דינא אבל עדיין קשה גם לשיטתו הי' לו לבאר דמת המוכר דאל"כ מצי אמר אי שתקית שתקית ואי לאו מהדרנא שטרא למרי' אבל לפי מה שביארתי אפי' היכי דמת המוכר אפ"ה לא מצי לחזור על הלוקח וכן במי שאבדה לו דרך שדה בחד דאתי מכח ארבע' אפי' מתו המוכרים יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר ודלא כהרב ז"ל והדברי' ברורים בסייעתא דשמיא

כלל ז יבאר דתפיסה ברשות מהני לכ"ע ומהו תפיסה ברשות וה"מ במטלטלין אבל בקרקעות לעולם לא מהני אלא היכי שהמכירה ודאית וספק בקיום התנאי וע"ד שיתבאר: