קונטרס הספקות לח

ותלינן דביום א' קמסהדי משום דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא והורגין או מחייבין ממון ע"פ עדותן דאזלינן בתר רובא ה"נ טעמא דהתם דלא מצי הנידון להציל עצמו ולומר קי"ל בהני עדות שהם מהמיעוט דלא טעו בעיבור' דירחא ודוקא קמסהדי ואכחושי מכחשי אהדדי משום דהרי העדי' העומדין לפנינו שמעידין עליו אומרים דביום א' קמסהדי והם מרובא דעלמא דטעו בעיבורא דירחא ונמצא דאין כאן מיעוט שיסמוך עלין הנידון וע"ד דברי התוס' הללו יתבארו ג"כ דברי התוס' דריש סנהדרין שתירצו וצ"ל דרובא לרדיא לא חשיב כהנך רובא ר"ל דברובא לרדיא איכא מיהת מיעוט דזבני לנכסתא משא"כ בהנך ליכא מיעוט' כלל וכמ"ש עכ"ל בשינוי קצת לאהבת הקיצור. ודבריו אהובים וחביבים אבל עדיין צריכין נגר להולמן דנהי דבהאי דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא כתב דליכא מיעוטא שיסמוך בו הנידון לפי שהעדים מעידין על יום א' אבל מה יענה באותה סוגיא דפ"ק דחולין (י"א) דיליף התם דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו דדלמא לאו אביו הוא ומרוצח דלמא טרפה הוא והרי התם איכא שפיר מיעוטא שיסמוך בו הנידון ולומר דלמא טרפה הוא או לאו אביו הוא ואפ"ה אזלינן בתר רובא ונילף מהתם ק"ו לדיני ממונות דניזל בתר רובא אפי' היכי דאיכ' מיעוטא כמו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ודבר זה שאלתי מאת רב אחי ומורי ש"ן והשיב לי דיש לחלק בין היכא דבא הרוב קודם המעשה ובין שבא בשעת מעשה דהיכי דבא קודם המעשה כיון דהוקבע האיסור ע"י הרוב הוקבע ואע"פ שיש אח"כ נפקותא לענין ד"נ לית לן בה וכיוצא בזה כתב הרמב"ם לענין ע"א בפט"ז מעדות וז"ל א"צ שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה וכו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדי' אחר שהתרה בו ה"ז לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א ע"כ ומש"ה לא הוי קשה להו אלא מרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא דהתם לא בא הרוב קודם המעשה ואפ"ה אזלינן בתרי' בד"נ וע"ז פירש מוהרמ"ח ז"ל הטעם דליכא מיעוטא להנידון שיסמוך עליו אבל בהאי דפ"ק דחולין מעיקרא ל"ק דהתם כבר הוחזק האיסור ע"י הרוב קודם המעשה שזה הוחזק לאביו וזה לשלם ולא לטרפה מש"ה אזלינן בתרי' אף שיש אח"כ נפקותא בד"נ. וש"י משיב דברים נכוחים

ג ואכתי איני מתחוור בדברי מוהרמ"ח ז"ל שלשיטתו לעולם לא ניזול בד"נ בתר רובא א"כ בפ"ק דכתובות (ט"ו) דילפינן קבוע כמע"מ לרבנן מוארב לו וקם לו פרט לזורק אבן לגו ומנה דקבוע הוא כמע"מ דלמא משום דאין הולכין בד"נ בתר רובא והתם ליכא למימר דהרוב בא קודם המעשר שהרי קודם המעשה היו הישראלים והנכרי נכרין כל א' בפני עצמו תו קשיא לי על דבריו במ"ש דברובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא ליכא מיעוטא שיסמוך הנידון משום דשניהן מעידין על יום א' ומה בכך והרי אלו היינו יודעין שהם מהמיעוט היודעין בעיבורא דירחא לא הי' בעדותן כלום אעפ"י דמסהדי על יום א' משו' דהוי כחוזרין ומגידין וכמ"ש התו' שם בסנהדרי' (מ"א) ד"ה שזה יודע ע"ש וא"כ מדוע לא יוכל הנידון להציל עצמו ולומר קי"ל שהם מהמיעוט ואין בעדותן ממש ותו דלדבריו מדוע פירשו התו' בטעמא דמיעוט הדיינים חשיב כמי שאינו כמו שפירש משום דהב"ד מפקי' מיני' ועל מיעוטא דעדים היודעים בעיבורא דירחא לא פירשו מידי ע"כ יראה לענ"ד דהתו' ז"ל בהמניח סבירא להו דאין למילף דיני ממונות בק"ו מד"נ משום בד"מ איכא למימר העמד ממון בחזקת מרי' משא"כ בד"נ שהוא עצמו נידון אלא דקשיא להו שהרי רובא דדיינים ילפינן ד"מ מד"נ ולא חיישינן להאי פירכא לזה פירשו דגבי דיינים שאני ר"ל דלגבי דיינים לחוד לא חיישינן להאי פירכא משום דלגבי דיינים חשיב, מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא לחלק גבייהו בין ד"מ לד"נ משא"כ בשאר רובא דאיכא מיעוטא וחזקה יש לחלק דגבי ממונא דאיכא מיעוטא וחזקה לא אזלינן בתר: רובא אבל בד"נ דליכא חזקה אזלינן זהו שיטתם בהמניח, ובריש סנהדרין דעתן דלעולם אין לחלק בין ד"נ לד"מ אלא דרובא לרדיא לאו רוב חשיב ואפי' בד"נ לא אזלינן בכה"ג ומש"ה יליף רובא בדיינים לד"מ בק"ו מד"נ משום דכל רובא דאזלינן בי' בד"נ אזלינן גם בד"מ כן נ"ל ברור

גם מה שפירש מוהרמ"ח בכוונת דבריהם במ"ש דגבי דיינים חשיב מיעוט דידהו כמי שאינו משום דהמיעוט מבטלין דעתן מפני סברת הרבים ואינם יכולין להורות כסברתם כדאית' בהנחנקין גבי זקן ממרא עם היות שהיא סברא חביבה מאוד לבי מסופק בה דאפשר דזה לא נאמר אלא בב"ד הגדול של ע"א אבל בשאר בתי דינין שבישראל מאן לימא לן שלא יוכל המיעוט להורות כפי סברתם ותו אפילו לפי דבריו קשיא שהרי בפ"ק דחולין קבעו לילף מאחרי רבים להטות דניזול בתר רובא אלא דלא מצי יליף מינה אלא רובא דאיתא קמן כגון ט' חניות כדאיתא התם והיכי יליף מינה דלמא התם שאני דליכא מיעוט כלל משא"כ בט' חניות דאיכא