קובץ הערות צח

ד) ובתוס' ב"ק (ק"ח) כתבו דחשוד על השבועה מדרבנן הוא דמיפסל כדמשמע בשבועות ושכנגדו חשוד על השבועה ומשמע התם דהוא מדרבנן וקשה דהתם טעמא משום דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וע"כ הא דנשבע ונוטל היא מדרבנן אבל הא דאינו נשבע ליפטר אפשר דהיא מדאוריית' וי"ל בכונת' דהתם משמע דמדאוריית' מיפטר חשוד לגמרי ואמאי לא נימא מתוך שאיל"מ ומוכח דחשוד מיקרי יכול לישבע כמ"ש תוס' פ"ק דב"מ (ה') ואי נימא דמדאורייתא אין שבועתו כלום הוי אינו יכול לישבע ומיהו מדברי תוס' בב"מ הנ"ל משמע דאפילו נימא דחשוד מדאורייתא אין מקבלין שבועתו מ"מ לא מיקרי אינו יכול לישבע וזה צריך ביאור וי"ל לפי המבואר דחשוד אינו דומה לפסול דפסול אפילו המעשה אמת אין בהגדתו כלום ומשו"ה אסור לו להעיד אפילו יודע שהאמת כדבריו אבל בחשוד אם יודע שהוא אמת מותר לו לישבע אלא שבי"ד אין מניחין לו לישבע שמא משקר הוא אבל לפי טענתו שהאמת כדבריו הרי יכול ומותר לו לישבע ושבועתו שבועה ולא הוי אינו יכול לישבע ובקצה"ח (סי' צ"ב) כתב הטעם בהא דחשוד כשר מדאורייתא לשבועה דאמרינן שמא חזר בו ואף דרשע פסול לעדות עד שיתברר בעדים שחזר בו היינו משום דמוקמינן ליה בחזקתו כיון שחל עליו דין פסול מעמידין אותו בחזקת פסול שכבר נפסל לעולם עד שיחזור בתשובה ויתחדש עליו דין כשר אבל בחשוד לא שייך לומר שחל עליו דין חשוד לעולם דכל רגע ורגע הוא מילתא באפי נפשיה ואין ראיה מרגע זו לרגע אחרת וכשחזר בתשובה אינו התחדשות בדינו לומר אוקמיה אחזקתו דמעיקרא וביאור החילוק לפי מ"ש במ"א דהא דמעמידין דבר בחזקתו אין הטעם משום דכיון דאתמול היה אסור ראוי לומר שגם היום הוא אסור דאינו כן אלא דוקא אם אתמול היה הדין שיהא אסור גם היום ועכשיו הספק שמא נתחדש דבר המתיר אבל אם האיסור היה מתחלה רק לזמן ובכלות הזמן פקע האיסור ממילא ואין ההיתר דבר מחודש בכה"ג ליכא חזקת איסור לומר שנאסר לזמן מרובה ולא לזמן מועט אם מסתפקין בזה אלא אדרבא איכא חזקת היתר לומר שלא היה מתחלתו איסור מרובה אלא איסור מועט וזהו החילוק בין פסול לחשוד דבפסול הוא דין פסול ושייך לומר שנפסל מתחלתו לעולם עד שיתחדש בו דבר המכשירו אבל בחשוד ליכא דין חשוד ולא שייך לומר שחל עליו דין חשוד לעולם אלא בכל רגע הוא חשש בפני עצמו

ה) דכ"ב בגרים דכשרין להעיד לקרוביהן דכקטן שנולד דמו ויש לחקור מהו הדין לענין אבילות בגרים זע"ז והרמב"ן בתורת האדם ענין ההתחלה הקשה אהא דעבדים אין עומדין עליהן בשורה וכו' וז"ל ואני תמה וכי אבילות יש כאן והלא אין להן חייס וכו' ושמא נאמר דאע"פ שאין להן שארות לענין יוחסין מתאבלין הן לענין קרובין והיינו משום דאבילות בצערא תליא מילתא וכיון דהן קרובין בטבע אע"ג שעפ"י דין אין להן קורבא נוהג בהן דין אבילות

ולפי"ז בגרים ג"כ יש דין אבילות לקרוביהן [אבל צ"ע דזה נגד המפורש בכל הפוסקים] ונראה בזה לתת טעם להא דאם אחד אינו יודע שמת קרובו אין צריך להודיעו ואף שהוא עושה דברים שהאבל אסור בהן למה אין חייבין לאפרושי מאיסורא משום דכיון דאין לו צער אין חייב כלל באבילות

ו) ובסנהדרין (כ"ח) גבי ארוס דפסול לארוסתו אף דלא הוי שארו משום דבאיקרובי דעתא תליא ולכאורה הא טעמא דקרוב פסול אינו מפני חשש משקר אלא גזירת מלך היא וא"כ אינו משום איקרובי דעתא וצ"ל דאה"נ דגזה"כ היא דקרוב פסול אבל מי נקרא קרוב זה תלוי באיקרובי דעתא והא דאיקרובי דעתא אינו תלוי אם הוא קרוב עפ"י דין אלא אם הוא קרוב בטבע וא"כ קשה בגרים קרובין יהיו פסולין להעיד זל"ז ועוד קשה בקרוב שהעיד ולא ידע שהוא קרוב תהא עדותו כשרה דהכא ליכא איקרובי דעתא ובפ' יש נוחלין (קכ"ח) ולית הילכתא כמר בר רב אשי דמכשר באבא דאבא ופירש רשב"ם דפסול עד אלף דור ואיקרובי דעתא ליכא אלא עד דור שלישי כמו שפירש"י אם תשקור לי ולניני ולנכדי עד כאן רחמי האב על הבן מיהו בתוס' שם חלקו על הרשב"ם ואפשר דמה"ט הוא ודו"ק: סימן כ"ג

א) באשה המסתכנת בעיבורה אם מותר לה להפסיד הזרע לאחר תשמיש. הנה לאחר שכבר שימשה ועכשיו היא בסכנה לכאורה פשוט שמותרת וחייבת להציל עצמה מסכנה אפי' אם שימשה באיסור ואין כאן ספק אלא אם מותר לה בתחלה התשמיש שתצטרך אח"כ לדחות איסור מפני פיקו"נ. וצריך לברר אם הדבר הזה להביא את עצמו לידי דחיית איסור הוא אסור מדאורייתא והדין מפורש בשו"ע או"ח (רס"י רמ"ח) גבי הא דמפליגין בספינה קודם השבת אף שיודע שיצטרך אח"כ לחלל שבת ומוכח שם להדיא דהא דאין מפליגין אינו אסור אלא מדרבנן ומשו"ה לדבר מצוה מותר אפי' בע"ש. ומקור ד"ז בבעה"מ ספ"ק דשבת. ומש"כ הרז"ה פ' ר"א דמילה דאי אישתפוך חמימי קודם המילה תדחה המילה ע"כ צ"ל דאינו אלא מדרבנן כמו בהפלגת ספינה. דאל"כ דבריו סותרין זא"ז וצ"ל דגם בספינה בשבת עצמו אסור להפליג אפי' לדבר מצוה. וכיון דאינו אלא איסורא דרבנן נראה פשוט דנדחה מפני שגדול השלום. ומה"ט הו"א דטהרת מצורע דוחה לעשה דשילוח הקן. ואפשר דאפי' הי' איסור דאורייתא ראוי לדחות מה"ט כמו מחיקת השם וזה צ"ע. ומצינו דנר ביתו מפני שלום בית עדיף מנר חנוכה אף דפירסומי ניסא חמירא מכל המצות דצריך למכור כסותו

ב) אבל באמת צריך להבין דהרי אפשר לקיים שניהם אסור מדאוריית' בדחי' ולמה יהא מותר מדאוריית' להכניס עצמו בדחי'. ע"כ נראה יותר דטעם המתירין מדאורייתא להפליג בספינה או בשיירא משום שסוברין כדעת הר"מ מרוטנבורג (רא"ש שלהי יומא) דשבת הותרה אצל פיקו"נ ומה"ט כתבו תוס' (יבמות י"ד) דבמקומו של ר"א במתכוון היו מביאין עצמם לידי דחי' אבל להסוברין דשבת דחוי' ולא הותרה י"ל דלהכניס עצמו לדחי' אסור מדאורייתא. וא"כ בשאר איסורין דנראה מדברי הר"מ שם דאינו אלא בתורת דחי' כגון הכא בהשחתת זרע אסור מדאורייתא להכניס עצמו לדחי' אלא דלפי"ז תקשי מה דשרי לר"מ לשמש במוך בשלש נשים מפני הסכנה לא ישתמשו ולא יסתכנו וכבר הק' כן בתוס' הרא"ש

ג) ובמג"א ס"ס רמ"ח הביא דיש אוסרין בהפלגה בשיירא וכתב דמחמירין להסתכן אם עברו והפליגו. ולכאורה תימא הא אסור להחמיר על עצמו בסכנה. וי"ל דהא דפקו"נ דוחה איסורין אין הכונה דבשביל פקו"נ הותר לעבור עבירה אלא דבמקום פקו"נ נדחה האיסור ואין כאן עבירה. אבל אי משכחת שבמקום פיקו"נ יצטרך לעבור באופן שגם ע"י פיקו"נ לא יהא נדחה אסור לעבור ועיין מש"כ לקמן סימן מ"ט אות וכשמכניס עצמו לידי דחיית שבת. האיסור מתלי תלי וקאי דאם יחלל שבת אח"כ נמצא למפרע שעבר במה שהכניס עצמו לזה והאיסור הזה אין עליו דחי' ובכה"ג גם בפיקו"נ אסור ולפי זה הי' נראה בשלוח הקן אם עבר ולקח האם דבידו לתקן הלאו למפרע על ידי קיום העשה אפשר דאין העשה נדחית מפני פיקו"נ דאם ידחה העשה