קובץ הערות צז

מכאן אלא דקשה דא"כ ל"ל קרא דיכיר. דנאמן להחזיקו בבכור ות"ל משום הודאת בע"ד

כב) וי"ל דחלק בכורה שאני. כמ"ש בנתיבות המשפט. דהוא חוב על הפשוטין. לתת מחלקן להבכור. ומשו"ה בבכור ופשוט שנתערבו. צריכין לכתוב הרשאה זל"ז ובזה הוי חב לאחריני. דהבכור אינו נוטל מנכסי אביו. אלא מנכסי אחיו. ואף דמהני נאמנות על היורשין. גם לענין בע"ח. שנוטל מנכסי היורשין. ה"ט משום שכבר נתחייב האב. אבל בחלק בכורה עיקר החוב הוא על היורשין. ולא מהני הודאת האב. להטיל חוב על היורשין

כג) בקושית הנתיבות למ"ל הרשאה י"ל עוד דהא אם בא אחד ואמר אחיכם אני צריך להביא ראי'. וה"נ אם אמר בכור אני הוי כאומר אח אני דבכור הוא במקום שני אחים (תוס' ב"ב י"ב) ד"ה כגון זה והם אומרים אינך אלא אחד. ויתיישבו בזה דברי הרמ"ה בב"ב (קכ"ו) במלוה שעמו פלגי. דכ' דטעמא דיחלקו מספק ולא אמרינן הממע"ה משום דבכור ופשוט תרוייהו מכח מיתנא קאתו ואין אחד מוחזק יותר מחבירו עיי"ש. וק' דהא מבואר שם דבכור ופשוט שהוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זל"ז ומשמע דבלא הרשאה אינן נוטלין פי שנים [ואפשר דנ"מ מהרשאה לגבות כולו דבלא הרשאה פלגי. אמנם לדברי הנתיבות. דהחיוב על האחין הן מוחזקים גמורים] אמנם לפי הנ"ל מיושב דטעם זה לא שייך אלא כשהספק הוא שמא אינו בכור כלל אבל אם הוא ודאי בכור אלא שהספק אם הוא ראוי או מוחזק בזה יחלקו. מיהו בתוס' שם חלקו על הרמ"ה דמדינא הי' צריך להיות הממע"ה עיי"ש וזה כהנתיבות

כד) דף כ"ב השתא מיהו עושה מעשה עמך הוא אע"ג דהוא מעוות לא יוכל לתקון וביאור הדב' דלבד דתשובה עוקרת החטא מכאן ולהבא עוד יש חידוש בתשובה שהחטא נעקר למפרע וזהו תירוץ הגמ' דבהוליד ממזר אין החטא נעקר למפרע מ"מ מכאן ולהבא מיהא נעקר ויש לחקור בגזלן דפסול לעדות עד דמהדר ממונא למרי' אם עשה תשובה ולא השיב את הגזילה מחמת איזה אונס אפשר דנעשה כשר לעדות דנהי דבכה"ג אין החטא נעקר למפרע דאונס כמאן דעביד לא אמרינן מ"מ השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא וכ' הגה"צ ר' נפתלי זילברברג זצ"ל מווארשא אמר בהא דנתקבלה תשובת אנשי נינוה אף דמבואר בספרים דבבני נח לא מהני תשובה והיינו כנ"ל דהחידוש שיש בתשובה דעוקרת החטא למפרע זה לא נאמר רק בישראל ולא בב"נ אבל מ"מ מכאן ולהבא מיהא מהניא תשובה גם לב"נ: סימן כ"ב

א) דף כ"ה אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ומשמע דאי לאו טעמא דקרוב הי' נאמן לשים עצמו רשע וקשה הא לדבריו רשע הוא ורשע פסול לעדות גם ביש אחר עמו וי"ל דנ"מ מהא דהוא קרוב אם אומר שכבר חזר בתשובה דאינו נאמן על קרובו לומר שהיה רשע וחזר בתשובה ועדיין אינו מספיק דאפילו לדבריו שחזר בתשובה אכתי הוי תחלתו בפסול וי"ל דרבא לטעמי' דאוכל נבילות להכעיס כשר לעדות אף דהוא רשע ולא מיפסל אלא באוכל לתיאבון וע"כ הטעם משום דחשוד לשקר ובכה"ג לא מיקרי תחלתו בפסול כמ"ש בשיטה בשם הראב"ד ב"ב (מ"ג) לענין נוגע מיהו בגבורות ארי (ספ"ק דמכות) נסתפק בזה עיי"ש עכ"פ מבואר דטעמא דאין אדם מע"ר הוי משום דהוא קרוב וא"כ זה לא שייך אלא היכא שצריכין לתורת עדות דבזה קרוב פסול אבל במקום דליכא פסול קורבה שפיר מע"ר ומשו"ה נאמן לומר מזיד הייתי לפטור עצמו מקרבן דלא שייך לפוסלו משום קרוב בזה דאדם נאמן על עצמו לענין קרבן ואין צריך לתורת עדות וכן כתבו כאן בתוס' אבל בריש ב"מ כתבו בתוס' הטעם דנאמן בזה משום דבא לעשות תשובה ואינו משים עצמו רשע אבל אי לאו האי טעמא אינו נאמן ובשיטה שם בשם מהר"י כ"ץ כתב דלפטור עצמו מקרבן נאמן אפילו אם משים עצמו רשע והוא כדעת תוס' הכא ובהגהות אשרי (פ' הגוזל עצים) הביא מחלוקת בבע"ד הטוען שמשים עצמו רשע אם נאמן בטענתו והכא לא שייך כלל פסול קורבא ובמאירי (יבמות מ"ז) הביא מחלוקת בנאמנות האב לומר בני זה בן גרושה אם הוא דוקא כשאומר שוגג הייתי (וכן כתב בנמוקי יוסף פ' יש נוחלין) או אפילו באומר מזיד הייתי דמ"מ נאמן על בנו דרחמנא הימניה דא"צ הכא לתורת עדות ומבואר מכ"ז דשתי שיטות חלוקות הן בהא דא"א מע"ר דאית דסברי דאפילו היכא דלא שייך למיפסליה משום קורבה מ"מ אין נאמן על עצמו לומר שהוא רשע כמו בטענת בע"ד וקשה דא"כ מה הוצרך רבא להקדים דאדם קרוב לעצמו דה"ט לא שייך אלא היכא שצריך לתורת עדות וי"ל לפירוש הראב"ד (ברא"ש פ"ק דמכות) מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן היינו דאינו בע"ד אלא קרוב גרידא ולא נימא בזה פלגינן דיבורא דהוי עדות שבטלה מקצתה קמ"ל דקרוב אצל אשתו כמו אצל עצמו ומבואר דכונת רבא בקרוב אצל עצמו לומר דהוי בע"ד ומשו"ה פלגינן דיבורא ולא מיקרי עדות שבטלה מקצתה אלא דאכתי אינו מובן לשיטה זו דמנלן הא מילתא דאינו נאמן לשים עצמו רשע ואיזו טעם יש בד"ז דאפילו בדבר שיש לו נאמנות מ"מ אם משים עצמו רשע אינו נאמן וצ"ע

ב) ובפ' המדי' ע"ג אי דלא ידע מנא ידע שמאכילתו שאינו מעושר להפסידה כתובתה וכתב הראב"ד דאין לתרץ שהודיתה בעצמה דא"א מע"ר והקש' הר"ן מ"ש מאומר גנבתי דמשלם קרן עפ"י עצמו ואפשר לחלק דחיוב תשלומין בגנב אינו בשביל האיסור דאפילו אם לא עשה איסו' ג"כ צריך לשלם מה שגנב כמו במציל עצמו בממון חבירו דחייב לשלם וא"כ חיוב תשלומין ורשעתו תרי מילי נינהו אבל במכשילתו הפסד הכתובה תלוי ברשעתה שאם הכשילתו בשוגג אינה מפסידה ובכה"ג לא פלגינן נאמנות

ג) בפלוגתא דאוכל נבילות להכעיס דס"ל לרבא דכשר לעדות והיינו דס"ל דרשע אינו פסול אלא משום דחשוד לשקר כמו באוכל לתיאבון ויש לחקור לאביי דאוכל להכעיס פסול אם גם הוא מודה לרבא דבכה"ג ליכא חשש משקר אלא דס"ל דרשע פסול מגזה"כ כמו קרוב או איפכא דגם אביי מודה דפסול רשע אינו אלא משום חשש משקר רק דס"ל דגם להכעיס חשוד לשקר או אפשר דלאביי תרווייהו איתנהו פסול רשע וגם חשש משקר והנה אי איכא חשש משקר ברשע שאינו של חמס בזה נסתפקו בתוס' הובא בקצה"ח (סי' ל"ו) בחתם עד שלא נעשה רשע אם אחרים מעידין על כתב ידו כמו בנעשה חתנו וראה עוד נ"מ מספק זה באכל בשר טלה וכסבור שהוא בשר חזיר דפסול רשע מגזה"כ ליכא בכה"ג שנמצא בשר טלה אבל חשוד לשקר מיהא הוי וכן בגזל ממון חבירו ונמצא שהיה שלו או של הפקר מ"מ נעשה חשוד לשקר כיון דהיה סבור שהוא גזל ועוד נ"מ לענין מ"ש תוס' (גיטין ד') דאע"ג שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשירה ופסול שבי"ד אינן יודעין מפסולו אסור לו להעיד אפילו הדבר אמת מפני שמכשיל בי"ד לקבל עדות פסולה אבל אם אינו פסול אלא מפני שהוא חשוד לשקר אפשר דמותר לו להעיד בכה"ג אם הדבר אמת עוד אפשר לומר דלכו"ע רשע פסול מגזה"כ אל תשת רשע עד אלא דס"ל לרבא דלא פסלה תורה רק רשע דחמס ומ"מ הכל מודים דבגזלן איכא גם חשש משקר ותרווייהו איתנהו ביה: