קובץ הערות צו

דנאמן מה"ט לכתובתה. ובודאי היכא שנאמן לפסול בנו יפסלו גם בני הבן שיולדו לו אח"כ. וצ"ל כנ"ל. דהיכא דהנאמנות אינה מצד עצמה רק בתולדה. אינו נאמן למפרע. אלא מכאן ולהבא. וכיון שא"א לפסול את בני הבן מכאן ולהבא. אלא א"כ נאמר שנולד בפסול. וא"כ צריך לפוסלו למפרע. וע"ז אינו מועיל נאמנותו על הבן. לפסול את בני הבן למפרע. דכל מקום. שהנאמנות היא רק בתולדה. מכח דין אחר ולא מצד עצמו. אינו מועיל למפרע. וכן בע"א אומר חלב. אף שלענין איסור הוא נאמן למפרע. שהחתיכה היתה חלב מתחילתה. מ"מ לענין מלקות. שאין נאמנותו אלא בתולדה מכח האיסור. אינו נאמן רק מכאן ולהבא. ומ"מ על חצי החתיכה הנשארת נאמן. בין לאיסור בין למלקות. מכאן ולהבא. משום דאיסורה של כל חצי חתיכה אינו בתולדה מכח חצי השניה. אלא כל חלק וחלק מהחתיכה אסור מצד עצמו. ומשו"ה אפשר למיפלגינהו מהדדי. אבל בפסולא דבן הבן. שהוא בתולדה מכח פסולו של הבן. א"א לחלק ביניהן. לומר שיהא הבן פסול. ובן הבן כשר. וע"כ אינו נאמן גם על הבן

טז) ובשילהי נדרים. גבי האומרת טמאה אני לך. כתב הר"ן. דמדאורייתא אינה נאמנת. גם על עצמה. משום דמשעבדא לבעל. והיינו משום שאם נאמינוה על עצמה. ממילא יאסר הבעל לבוא עליה. שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. שא"א לחלק ביניהן. שהיא תהא אסורה. והבעל רשאי להאכילה. דבר האסור לה. וא"כ אם נאמינה על עצמה. ע"כ צריכין לאסור גם על הבעל ומשו"ה אינה נאמנת כלל. דנאמנותה על עצמה. הוא חב לאחריני. ובכה"ג אין אדם נאמן גם על עצמו. אבל בתוס' ספ"ב דיבמות. כתבו דמדאורייתא נאמנת על עצמה. וממילא אסור להבעל להאכילה דבר האסור לה. ואף דבודאי גם תוס' ס"ל דלא מהני הודאת בעל דין. במקום שחב לאחרים. היינו משום דעל אחרים אינו בעל דין. ופלגינן נאמנותו. דלגבי עצמן נאמן. ולגבי אחרים אינו נאמן. (ועיין ברא"ש פ"ב דכתובות באומר שטר אמנה הוא וחב לאחרים עיי"ש) אבל הכא באומרת טמאה אני. אף שלגבי בעלה אינה נאמנת. אבל מ"מ כיון שלגבי עצמה נאמנת. ממילא. אין מאכילין לאדם דבר האסור לו. ובזה לא שייך פלגינן נאמנות דהאיסור על אחרים. הוא בתולדה מהאיסור על עצמה והר"ן ס"ל בהיפוך כיון דאם נאמינה על עצמה. ע"כ תיאסר גם על בעלה. משום דבכה"ג לא שייך פלגינן. ע"כ אינה נאמנת כלל. גם על עצמה. אבל היכא דשייך פלגינן. גם הר"ן מודה. דנאמן על עצמו. אף שאינו נאמן על אחרים. וזה מבואר להדיא בלשון הר"ן. בקושיתו שהקשה. היאך מתירין אותה לבעלה. והא אין מאכילין לאדם דבר האסור לו. והיינו משום לפני עור לא תתן מכשול. ול"ל להקשות משום לפני עור. ולא משום עצם האיסור דסוטה לבעלה. אלא שזהו דבר פשוט. דאף שנאמנת לגבי עצמה. להחזיקה בחזקת טמאה. מ"מ לגבי בעלה. היא בחזקת טהורה. ופלגינן נאמנות. אבל לענין לפני עור. לא שייך לומר פלגינן נאמנות. דהאיסור הזה. הוא בתולדה מאיסורה על עצמה. ובכה"ג נחלקו תוס' והר"ן. אם נאמנת על עצמה. וממילא תיאסר על בעלה. או דאינה נאמנת כלל

יז) ובר"פ האשה רבה. מנין שאם לא רצה דפנו. ת"ל וקדשתו בעל כרחו. היכי דמי. אילימא דלא ניסת לאחד מעדיה. ולא אמרה ברי לי. צריכא למימר. אלא לאו בניסת לאחד מעדיה. ואמרה ברי לי. וקתני דפנו. אלמא מפקינן לה מיניה. וביאור הדברים דאמירת ברי לא מהני. רק לגבי עצמה. אבל לכל העולם. היא ספק אשת איש. והבא עליה. חייב אשם תלוי. וא"כ למה לא יתחייבו בי"ד. להפרישה מאיסור ספק. דהא בי"ד אינן מאמינין לה כלל אלא הטעם הוא. משום דהחיוב להפרישה. הוא בתולדה מאיסורה על עצמה. וכיון דעל עצמה היא נאמנת. ממילא אין חייבין להפרישה. אבל השתא דכתיב וקדשתו. גלי קרא דהחיוב על בי"ד. להפריש מאיסורי כהונה. הוא חיוב מצד עצמו ולא בתולדה מאיסור הכהן. וכשנושא כהן אשה האסורה לכהונה. כמו שהוא עובר איסור המיוחד לו. ה"נ עוברין בי"ד בעשה דוקדשתו. משו"ה אף דנאמנת לגבי עצמה מ"מ לגבי בי"ד אינה נאמנת. ודוגמא לזה. גבי אדון שמצווה על שביתת עבדו. אם יאמר העבד ברי לי. במקום תרי ותרי. אף שבי"ד אין חייבין להפרישו. מ"מ האדון צריך להפרישו. דחיוב האדון. אינו בתולדה מאיסורו של העבד ולגבי האדון לא מהני ברי של העבד. וממילא גם בי"ד צריכין להפרישו. מפני איסורו של האדון ולא מפני העבד

יח) ובשיטה פ"ק דב"מ. בד"ה מה לפיו שכן מחייבו קרבן. ודעת תוס'. דפיו מחייבו קרבן. אפילו כשעדים מכחישין אותו. דנאמן על עצמו. יותר ממאה עדים. ואם תאמר. כשהעדים מכחישין אותו. היאך יסמכו הכהנים על פיו. להקריב קרבן הא הוי חולין בעזרה. וי"ל כיון דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים. אם באו הכהנים להקריב. אין מוחין בידם. נוסח אחר. אם בא להקריב. אין הכהנים מוחין בידו עכ"ל. וחילוק הנוסחאות בזה. לנוסחא הראשונה הא דנאמן על עצמו. היינו דלגבי עצמו צריכין כל העולם להאמינו. וכיון שאנו מאמינין לו. שהוא חייב בקרבן. ממילא אינו חולין בעזרה. ולנוסח אחר. הוא נאמן על עצמו. כמו באומרת ברי לי. במקום תרי ותרי אבל כל העולם אין מאמינין לו. גם לגבי חיוב עצמו. ואף דאם הוא בעצמו מקריב. אין צריכין להפרישו. כיון דלגבי עצמו מיהת נאמן. דחיוב הפרשה הוא. רק בתולדה מהאיסור שלו. אבל אנחנו אין רשאין להקריב בשבילו

יט) וברמב"ם פ"ג מהל' יבום. מי שזנה עם אשה. ונתעברה ממנו. ואמר זה בני. אע"פ שהיא מודה לו. והוא בנו לירושה. הוי ספק לענין יבום. וכו'. דכשם שזינתה עם זה. כך זינתה עם אחר. ומאין יודע שזה ודאי בנו. והרי אין לו חזקה. וכונתו לסוגיא דפ"ק דחולין (די"א). דילמא לאו אביו הוא. ומשני משום דרוב בעילות הלך אחר הבעל. ומהכא ילפינן דסוקלין על החזקות. כמ"ש הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה. ומקורו בירושלמי. וזה לא שייך. אלא בבעל ואשתו. דאמרינן רוב בעילות הלך אחר הבעל. משום דחזקה כן היא. אבל בפנויה שזינתה. דליכא להך חזקה. אמרינן דילמא לאו אביו הוא. ובשו"ת הרא"ש הקשה על זה. דמ"ש יבום מירושה. דאם נאמנותו בירושה. מטעם יכיר. יהא נאמן גם לענין יבום מה"ט. (ולא ס"ל לחלק. כמ"ש בשב שמעתתא סוף שמעתתא ב' עיי"ש). ואי מטעם מיגו. דאי בעי יהיב ליה נכסיה. א"כ גם ביבום איכא מיגו דבידו לגרשה

כ) וז"ל הרמב"ם בהל' נחלות האומר זה בני וזה אחי. נאמן להורישו. אע"פ שאינן מוחזקין בקרוביו שהרי הודה. ובלח"מ שם הקשה. דע"כ צ"ל דנאמנותו הוא מטעם מיגו. וא"כ אינו נאמן בנכסים שנפלו לו אח"כ. והרמב"ם כתב סתם נאמן. ולא חילק משמע דנאמן בכל נכסיו. ועוד קשה על הרא"ש. שרצה לפרש מטעם יכיר שהרי גם הוא בעצמו אינו יודע בבירור שמא זינתה עם אחר. וצ"ל כמ"ש בשב שמעתתא. דהימנה שהולד ממנו

כא) ונראה שאין כונת הרמב"ם מטעם מיגו. אלא מטעם הודאת בע"ד. כמ"ש "שהרי הודה" ואף שחב בהודאתו להיורשים הידועים לנו. זה לא מיקרי חב לאחרים. כמ"ש הרמב"ם ספט"ו ממלו' ולוה. דאף דאין מועיל נאמנות. לגבות מלקוחות. מ"מ מהני לגבות מיורשים בלא שבועה. והיא שיטת הרי"ף פ' הכותב עיי"ש. ומבואר דנאמן על יורשיו. מטעם הודאת בע"ד. אבל לענין יבום. פשיטא דלא שייך הודאת בע"ד. ומה"ט נאמן גם בנכסים הבאין לאחר