קובץ הערות צה

הוא בתולדה. וכמו בע"א לענין כתובה. אלא דלפי"ז תיקשי איפכא. מאי קמיבעי ליה. פשיטא דכה"ג נאמנין. דמ"ש מכתובה וצ"ע

י) ובשו"ת הגרעק"א מהדורא תנינא (סי' ק"ח). הקשה להסוברין. דבספק מעשר לא מהני רובא א"כ לעולם ליפטר ממעשר. דילמא טריפה היא. וכן איך משכחת לה. קהל ודאי. דילמא לאו אביו. ורובא לא מהני. במקום דבעינן ודאי. וכתב לתרץ דכיון דהוחזקה כשרה לכל מילי. ממילא חייבת גם במעשר. וכן לענין אביו, דמחזקינן ליה באביו לכל מילי. דאזלינן בתר רובא. מועיל גם לענין קהל ודאי. אף דלא מהני ביה רובא ודבריו צ"ע דבשלמא אם היה פטור מעשר בטריפה. תלוי באיסור האכילה. היה ראוי לומר כן. דכיון דמהני רובא. להתירה באכילה. ממילא חייבת במעשר כמו בע"א אומר חלב. דנאמן גם להלקותו דחיוב המלקות הוא בתולדה מהאיסור. אבל מי תלאן זב"ז. דשני דינין חלוקין הן. דטריפה אסורה באכילה. מפני שהיא טריפה. ופטורה ממעשר ג"כ מפני שהיא טריפה. ולא מפני שאסורה באכילה. והוי כמו ע"א אומר מת בעלה. דנאמן להתירה. ולא לנחלה. אף ששני הדינין האלו תלוין בדבר אחד. במיתת הבעל. מ"מ כיון שאין יוצאין זמ"ז. שאין דין נחלה מכח היתר נישואין. ולא היתר נישואין מכח דין נחלה. פלגינן נאמנות. וכן לענין קהל ודאי. אף דמהני רובא. לכל דיני אב. כמו להכאה וקללה וכו'. מ"מ דין הכשרו לקהל. אינו יוצא בתולדה מכח שאר דיני אב. ולא דיני אב מכח הכשרו לקהל. א"כ שפיר אפשר למיפלג נאמנות בכה"ג. ולא מהני רובא למעשר ולקהל. אף דמהני לשאר הדינין. ומה שהקשה דא"כ לעולם לא משכחת. חיוב מעשר וקהל ודאי י"ל דילמא היכא דאפשר אפשר. היכא דלא אפשר לא אפשר. כדאיתא פ"ק דחולין (די"א) עיי"ש

יא) ובפ"ק דגיטין (ד"ח). איבעיא להו כל נכסי קנוין לך מהו. ופליגי התם אביי ורבא. אי אמרינן פלגינן דיבורא. והך פלגינן דיבורא. ע"כ פלגינן נאמנות הוא. דא"א כאן לומר שמקצת הדיבור אמת ומקצתו אינו אמת. אלא דלענין העבד אנו מאמינין לו בכל דיבורו ולענין הנכסים אינו נאמן כלל. וקשה מ"ט דאביי דפליג בזה. דהא בעיקר דין פלגינן נאמנות. ליכא פלוגתא כלל. וכדתנן בע"א אומר מת בעלה. נאמן להתירה ולא לנחלה וכן באומר בני זה גדול הוא. נאמן לאיסורין ולא לעונשין. ועוד קשה. דמייתי התם משכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו. שחוזר בנכסים. ואין חוזר בעבד. והתם לא שייך לדין נאמנות כלל. וכן דהא דמייתי התם. פלוגתא דר"מ ור"ש: אינו שייך כלל לנאמנות. אלא אם שטר קונה לחצאין לקיום הדבר. ומה ענין זה לפלוגתא דאביי ורבא. דפליגי לברורי מילתא

יב) והנה בכותב בשטר כל נכסי נתונין לפלוני. יש לחקור אם היא הקנאה אחת. על כל הנכסים. וכל חפץ וחפץ שהוא זוכה בו. הוא מפני שהוא חלק מכללות כל נכסיו. או שהן קנינין חלוקין על כל חפץ מצד עצמו. אלא שקונה ע"י שטר אחד. וזהו פלוגתתן. אי אמרינן פלגינן דיבורא בכה"ג. בין לקיום הדבר. בין לברורי מילתא. דאי נימא שהיא הקנאה אחת על כללות כל הנכסים. וכל חפץ וחפץ שהוא זוכה. אין קנינו בו מצד עצמו. אלא מפני שהוא חלק מכללות הנכסים. לא שייך לומר פלגינן נאמנות. שנאמינהו על העבד. ולא על כל הנכסים. כיון דקנין העבד. הוא בתולדה מקנין כל הנכסים. וכן לקיום הדבר. היכא שאין יכול לקנות כל הנכסים. כגון שחזר במקצתן. אינו קונה גם המקצת הנשאר. דהקנין אינו חל על כל חפץ מצד עצמו. אלא על כל הנכסים ביחד. אבל אם נאמר. שזכית כל הנכסים הן קנינים נפרדים. שקונה כל חפץ מצד עצמו. ולא מפני שהוא חלק מהכל. שפיר אפשר לומר פלגינן נאמנות. אף שכולן תלוין בדבר אחד. אם השטר מזויף או לא. כמו בע"א דנאמן להתירה ולא לנחלה. אף ששני הדינין תלוין במיתת הבעל. אבל אינן בתולדה אחד מחבירו וכן לקיום הדבר. אפילו אם אינו יכול לזכות בכולן. מ"מ זוכה במקצתן. שאין אחד תלוי בחבירו. וע"כ תלי בגמ' פלוגתת אביי ורבא דפליגי לברורי מילתא. במחלוקת ר"מ ור"ש. לענין קיום הדבר

יג) והנה מ"ש לעיל דפלגינן דיבורא. ופלגינן נאמנות. הן שני דינין חלוקין כן מבואר להדיא. בחידושי הרמב"ן ספ"ק דמכות עיי"ש. וז"ל והוי יודע דלפי דברינו אנו. לא דמיין ה"מ. דהכא. לפלגינן דיבורא. דרבא בפ"ק דסנהדרין. דהתם טעמא אחרינא הוא. עיי"ש וכן מבואר מדברי הרשב"א. שחילק בין אומר אשתך זינתה עמי. לאומר אני זניתי עם אשתך. דאי נימא. דהא דפלגינן דיבורא. הוא משום פלגינן נאמנות. אין שום טעם לחלק. באיזה לשון הוא אומר. ולפי"ז אינו מובן. מ"ש בתוס' להקשות מר' יהודא דהרגתיו. אדר' יהודא דפ' החולץ. דנאמן לפסול עצמו. ואינו נאמן לפסול בניו. וכן קשה בדברי הר"ן פ"ק דגיטין. שכתב דטעמא דרבא דפלגינן דיבורא. בעבד שהביא גיטו. דאזיל לטעמיה. גבי פלוני רבעני לרצוני. ולפי הנ"ל אין ענין זל"ז כלל, ומוכח שהם מפרשים. דהא דפלגינן דיבורא הוא משום פלגינן נאמנות ובזה פליגי רבא ורב יוסף. וקשה דהא דפלגינן נאמנות מוכח בכמה מקומות. דכו"ע ס"ל הכי וצ"ע

יד) ובירושלמי פ"ו דסוטה. בעד אחד אומר ראיתי שנטמאה. רבי טרפון אומר. נאמן לטמאותה. ואינו נאמן להפסידה כתובתה. דפלגינן נאמנות. ואף דלא קיי"ל הכי. היינו משום דכיון דאסורה לבעלה. ממילא אין לה כתובה. וכמו בע"א אומר חלב הוא. ואכל אח"כ. לוקה. משום דהמלקות הוא בתולדה מהאיסור וה"נ הפסד כתובתה. הוא בתולדה מהאיסור. שאפילו אסרה עצמה על בעלה בנדר. מפסדת כתובתה. למ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה. מיהו נראה דאינו דומה לע"א בחלב. דהתם איירי שאכל אחר הגדת העד. אבל אם אכל ספק חלב בפני שנים. והתרו בו אל תאכל. שמא הוא חלב ואח"כ בא ע"א. והעיד שהחתיכה שאכל היתה חלב אף שעדיין נשארה חצי חתיכה. והעד נאמן לענין איסור. מ"מ נראה שאינו לוקה. (אפילו למ"ד ה"ס שמה התראה). והכא הרי העד נאמן להפסידה כתובתה. מפני שכבר זינתה. ובכה"ג לענין מלקות אינו נאמן על העבר. אלא מכאן ולהבא. וא"כ צ"ל דכמו שנאמן לאוסרה מפני שרגלים לדבר. ה"נ נאמן להפסידה כתובתה מה"ט. [אבל מהירושלמי. המובא לעיל באות ח' אינו נראה כן. אלא דנאמנותו להפסידה כתובתה. הוא רק בתולדה. מנאמנותו לאוסרה. ומשי"ה אם כבר נאסרה ע"י חמש נשים. אין ע"א אח"כ נאמן להפסידה כתובתה. וע"כ צריך לחלק דאף דאינו נאמן למלקות למפרע. היינו משום דחיוב מלקות הוא בשביל האכילה של אתמול אבל הפסד כתובה. אינו דוקא בשביל שנאסרה אתמול עליו. אלא מפני שגם עכשיו אסורה עליו. וכיון שנאמן לאוסרה נאמן ג"כ מכאן ולהבא לכתובה]. וכן נראה להדיא שם מלשון הירושלמי עיי"ש. עכ"פ מר' טרפון מוכח. דפלגינן נאמנות. ור"ע דפליג עליה. הוא מטעמא אחרינא. וכן בע"א אומר מת בעלה. דנאמן להתירה. ולא לנחלה. דפלגינן נאמנות. ואין רב יוסף חולק בזה. ודברי תוס' והר"ן צ"ע

טו) ובפ' החולץ (דמ"ז). נאמן על בנו קטן. ולא על בנו גדול. והיינו כשיש בנים להבן. אינו נאמן גם על בנו. משום דא"א שיהא הבן פסול. ובניו כשרים עיי"ש בתוס' ורמב"ן. ולכאורה היה ראוי לומר. אדרבא כיו' דנאמן על בנו לפוסלו. ממילא גם בני בניו פסולין. שהרי פסולן הוא בתולדה מכח פסול אביהן. כמו בע"א במיתת הבעל.