קובץ הערות צד

אי לאו טעמא דחשש משקר. ולא שייך לומר לדבריך רשע אתה. דממ"נ אם אתה מאמינו שהרג. ממילא האשה מותרת. כיון שהמעשה אמת. ובזה יש לפרש לישנא דרב יוסף. והתורה אמרה. אל תשת רשע עד. דלכאורה לישנא יתירה הוא שהרי הדבר ידוע. דרשע פסול לעדות. וליכא פלוגתא בזה. ומה צורך להזכיר מאיזה כתוב ילפינן לה. אבל נראה דבא רב יוסף ללמדנו. שלא נאמר דפסולו דרשע הוא משום חשש משקר גרידא. וא"כ לא שייך לומר. לדבריך רשע אתה. ולזה אמר. והתורה אמרה היינו דרשע פסול גם מגזה"כ כמו קרוב

ה) ובתוס' פ' האשה שנתארמלה (י"ח.) וי"מ דגזלן כשר לשבועה מן התורה. וכו' וא"ת מ"ש דלעדות פסול' וכו' ולשבועה כשר וכו' ולכאורה מאי רומיא. דשבועה אעדות. דלעדות בעינן שיהא כשר לעדות. והרי בעל דבר דודאי פסול לעדות. ומ"מ כשר לשבועה. וה"נ רשע פסול לעדות מגזה"כ. ולשבועה לכא הך גזה"כ, וי"ל דכונת תוס' בקושיתם. היא להסוגיא דס"פ מי שמת. דמבואר שם דרשע חלוק מקרוב. לענין עדות. והוא משום דחשדינן ליה למשקר. וע"ז הקשו מ"ש עדות משבועה

ו) עוד בענין פלגינן. במה שנחלקו ב"ש וב"ה. בעד אחד אומר מת בעלה. דאף דאינו נאמן לנחלה מ"מ נאמן לכתובה. דמספר כתובה נלמוד. לכשתנשאי לאחר תטול כתובתה. וצריך ביאור כיון דאי לאו הך טעמא אינו נאמן לממון ופלגינן נאמנות. והיינו דמה שנוגע לממון אין ע"א נאמן. ומחזקינן שלא מת הבעל. ואם באמת לא מת. הלא אין קידושין תופסין בה. ואין אנו קוראין בה לכשתנשאי לאחר. כיון דאין הנישואין חלין כלל. ואין נראה לומר דכך היה התנאי. שחייב לתת לה כתובה. כשתנשא אפילו אם באמת הנישואין אינן נישואין. ועוד העיר חכם אחד. מהא דע"א חייב בשבועת העדות. בעדות מיתת הבעל. משום כתובה. ואי נימא דחיוב הכתובה ע"י ע"א. הוא משום תנאי גרידא. אין לחייב העד בקרבן שבועת העדות. והגע עצמך. אם ראובן חייב עצמו במנה לשמעון. ע"מ שיעיד לוי בבי"ד. ודאי לא יתחייב לוי בקרבן שבועה. אם לא העיד. אף שבזה הפסיד לראובן מנה. דאין לחייב את העד. אלא היכא שהיה נאמן בתורת עדות. אבל לא בכה"ג שהיה ראובן זוכה במנה. מתורת קיום התנאי. ולא מתורת עדות. [וד"ז מפורש בדברי הראשונים. פ' שבועת העדות (דל"ג) מנה מניתי לך. בפני פלוני ופלוני. יבואו פלוני ופלוני ויעידו. ועיי"ש בריטב"א שכתב כן להדיא. דאם יתחייב עפ"י העדים. משום קיום תנאי. ולא משום נאמנותם. לא יתחייבו העדים בקרבן שבועה. וכן הוא שם בחידושי הר"ן וברשב"א. ומקורם בחידושי הרמב"ן עיי"ש. ובמל"מ ספט"ו מהל' מלוה ולוה. הקשה להסוברין דאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות. אפי' קדם הנאמנות לשיעבוד. מהמביא גט. ואמר בפני נכתב. דנאמן להגבותה כתובתה. ממשעבדי מפני מדרש כתובה. והרי תנאי זה דומה לנאמנות. וכו' עיי"ש ולפי הנ"ל ל"ק. דהתם אינו משום תנאי. אלא מפני שהעד נאמן להתירה. נאמן ג"כ לכתובה. משום דבכה"ג לא פלגינן נאמנות. ואינו כלל משום תנאי. וכדמוכח מהא דעד חייב בקרבן שבועה וכנ"ל]. וה"נ בע"א במיתת הבעל. אי נימא דלענין ממון אינו נאמן. והא דנוטלת כתובה. הוא מפני קיום התנאי אין לחייב את העד מה"ט. אלא ע"כ דהעד נאמן לענין כתובה. אף שאינו נאמן לנחלה. וא"כ צריך ביאור. מאי טעמא ומ"ש כתובה מנחלה

ז) והנה יסוד הך דינא דפלגינן נאמנות הוא. דכשהעד מעיד באיזה דבר. אשר ממנו יוצאים שני דינים חלוקים. הוא נאמן רק לענין אותו הדין. שיש לו בזה כח הנאמנות. כמו באומר בני זה גדול הוא. נאמן לענין נדרים והקדשות ולא לענין מכות ועונשין. וכן בע"א אומר מת בעלה. נאמן להתירה. ולא לנחלה. והיינו דלענין היתר נישואין אנו מאמינין לו שמת הבעל. ולענין נחלה מחזיקין את הבעל בחזקת חי. ואף דהוא תרתי דסתרי. דאין מיתה לחצאין. מ"מ כך הוא דין נאמנותו. אבל במה דברים אמורים. כששני הדינים אינן בתולדה אחד מחבירו. כמו בנחלה והיתר נישואין. אלא ששניהן תלוין בדבר אחד. במיתת הבעל. אמנם כתובה אינה תלויה כלל במיתת הבעל. דאם היא מותרת לינשא. נוטלת כתובה. אפילו הבעל חי. כמו בגט. וכן להיפוך. אם אינה מותרת להינשא. אינה נוטלת כתובה. אפילו אם הבעל מת. כמו בשומרת יבם. ומבואר דלענין כתובה. מיתת הבעל. לא מעלה ולא מורדת. והכל תלוי אם היא מותרת לינשא. וכיון דנטילת כתובה. באה בתולדה מכח היתר נישואין. בזה לא אמרינן פלגינן נאמנות שיהא נאמן להתירה. ולא לכתובה. דא"א להפריד בין שני הדינין האלו. ולא דמי לנחלה. דדין נחלה אינו בתולדה מכח היתר נישואין. ולא ההיתר מכח דין נחלה. אלא ששניהן תלוין במיתת הבעל

ח) ובירושלמי סוטה פ' מי שקינא. רבי בון ב"ר חייא בעי. חמותה שאמרה אני ראיתי שנטמאת. ובא אחד ואמר ראיתי שנטמאת. מה בא להעיד. אם להשקותה. כבר נראית שלא לשתות אלא לא בא. אלא להפסידה מכתובתה. ממה דר"י אמר. פלוני אכל חלב. והתריתי בו. אינו לוקה. אמר לו אחד חלב הוא. והתרו בו שנים לוקה. ועיקר עדותו לא בעד אחד הוא. ופירושו נראה. דעד אחד אינו נאמן על הכתובה מצד עצמה. אלא מכיון שהוא נאמן על הטומאה. לאוסרה. ממילא נאמן גם להפסידה כתובה. דהפסד הכתובה הוא בתולדה מאיסורה לבעלה. ובכה"ג לא אמרינן פלגינן נאמנות. וכן בע"א אומר חלב. והתרו בו שנים לוקה. כיון דנאמן לענין האיסור. נאמן גם להלקותו. דחיוב המלקות הוא בתולדה מהאיסור. וא"א למיפלג הנאמנו' בזה. לומר שיהיה נאמן לאיסור. ולא למלקות. אבל היכא שחמותה אמרה שנטמאת. וכבר נאסרה לבעלה. ואח"כ בא ע"א שנטמאת. דעדותו עכשיו היא לענין כתובה גרידא. אינו נאמן. אלא דקשה. א"כ בחמש נשים. דנאמנות לאוסרה. ולא להפסידה כתובה. ואמאי. הא בכה"ג לא פלגינן נאמנות. ושמא י"ל לפי המבואר בירושלמי פ' האשה שלום. גבי אשה אומרת מת בעלה. דנאמנת על עצמה. ואינה נאמנת על צרתה. חשודה היא לקלקל עצמה. כדי לקלקל צרתה. מעתה אפילו על עצמה לא תהא נאמנת. מתוך שהיא יודעת. שלא עשו דבריה אצל חברתה כלום. אף היא אומרת אמת. מעתה אפילו על צרתה תהא נאמנת. אמר רבי הילא. חוזר לקלקול הראשון. חשודה היא לקלקל עצמה. כדי לקלקל צרתה. והנה אם תאמינה להפסידה כתובתה. לא תהא נאמנת גם לענין איסור. ומשו"ה א"א להאמינה לכתובה. ומתוך שיודעת שאינה נאמנת לכתובה אף היא אומרת אמת. ומ"מ אינה נאמנת לכתובה. דא"כ חזר לקלקול הראשון

ט) ובירושלמי ס"פ האשה שנתארמלה אהא דתנן נאמן לומר עד כאן היינו באין בשבת. מהו להוציא ממון מתוך עדותן. הך עבידא. היו הכל יודעין עד שדה ראובן תחום שבת. ובא ואמרו עד כאן היינו באין בשבת. ונמצאת השד' של שמעון. מהו מפיקתא משמעון, ומחזרתה לראובן. והוא תימא. דאיך יהיו נאמנין להוצאת ממון. ואפשר לפרש. דמיירי באופן שתחלת קנינו של ראובן היה תלוי בתחו' שבת שכך קנה השדה מתחלה. שיהא שלו עד תחום שבת. ואם ישתנה התחום ישתנה גם קנינו. דלעולם צריך שיהא לו עד תחום שבת. עד מקום שמותר לילך בשבת. ונמצא דקנינו תלוי בהיתר הליכה בשבת. וכיון דנאמנין לענין היתר הליכה. ממילא נאמנין גם לענין ממון. דהממון