קובץ הערות פט

אינו מפורש בכתוב. ומקושית התשב"ץ מוכח. שחולק בזה על דברי הר"ן הנ"ל: סימן י"ז

א) בהא דאתה ואביך חייבין במצוה. לכאורה קשה. מהא דלכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו סנהדרין (פ"ו) והא במקום מצוה ליכא דין כיבוד אב ואפשר לומר משום דהתם אפשר שתתקיים המצוה ע"י אחר ובכה"ג אין כיבוד אב נדחה מפני המצוה קידושין (ל"ג) אבל לפי"ז אי ליכא אחר מותר לבן להכותו ולקללו ולא משמע הכי ושמא יש לחלק דדוקא בשוא"ת נדחה כיבוד אב מפני מצוה אבל לא בקום ועשה ויותר נראה לומר דהא דכבוד אב נדחה מפני מצוה אינו מסברא אלא ילפינן ליה מקרא דאני ה' הכתוב אצל מצות כיבוד ובהכאה וקללה לבד כיבוד איכא איסורא מקרא דארור מקלה אביו ואמו והתם לא כתיב אני ה' למילף מיניה ובלאו קרא לא אמרינן הכי מסברא וראי' לזה דהא גבי מלך איצטריך קרא דאך ורק סנהדרין (מ"ח) ולא אמרינן מסברא דאתה והמלך חייבין בכבוד ה' (אלא דלפי"ז גבי כבוד רבו דלא כתיב קרא מנלן דנדחה במקום מצוה) ובזה נראה לפרש שיטת הסוברין דאסור להכותו ולקללו אפילו לא עשה תשובה אף דבכה"ג אינו חייב בכבודו היכא שאינו עושה מעשה עמך משום דבקרא דארור מקלה אביו לא כתיב עמך למעוטי אינו עושה מעשה עמך דהא חזינן בהכאה איצטריך היקישא דהכאה לקללה ולמאן דלא מקיש חייב במכה גם באינו עושה מעשה עמך. וא"כ באיסורא דמקלה אביו דליכא היקישא מנלן למעוטי אלא דלפי"ז תיקשי דהא גם במצות כיבוד לא כתיב עמך למעוטי ומנלן דאינו חייב בכבודו ובאמת נראה שזהו טעמו של הרמב"ם דגם באינו עושה מעשה עמך חייב בכבודו דגבי כיבוד לא אשכחן קרא למעוטי. והאי דאמר בגמ' ב"ק (צ"ד) גבי הניח אביהן דבר המסוים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן דדוקא בעשה תשובה כבר כתבו תוס' ורא"ש (פ' הכותב פ"ו) דהתם לאו דוקא לישנא דכבוד אביהן דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה דאין בי"ד כופין עלי' אלא משום קלון אביהן. ובזה בעינן עושה מעשה עמך אלא דקשה דהאיסורא דקלון הוא מקרא דמקלה אביו והתם לא כתיב עמך למעוטי אינו עושה מעשה עמך ואי נימא דקרא דמקלה אביו איירי דוקא היכא שעושה מעשה לבזותו אבל לא היכא שנתבזה מאליו וכמש"כ המל"מ פ"ד ממלוה א"כ עיקר דין זה מניין שצריך לשומרו מבזיון הבא מאליו ואי מקרא דכיבוד הא אין בי"ד כופין בזה דמתן שכרה בצדה

ב) ובהא דבן אצל אביו חייב בהסיבה ותלמיד אצל רבו אינו חייב כתבו הטעם משום דסתם אב מחיל ליקריה גבי בנו אבל אם אינו מוחל אסור לבן להסב. וקשה מ"ש היסיבה מכל המצות דאפילו מצוה דרבנן אינה נדחית מפני כיבוד אב ואי נימא דהיסיבה הוי קלון לאביו וזה לא הותר בשביל מצוה א"כ לא מהניא מחילת האב כמ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' ר"כ) בשם הראב"ד דדוקא כיבוד האב ניתן למחילה ולא בזיונו

ג) נזיר (מ"ד) טומאה ותגלחת הותרו מכללן בתגלחת מצוה וכו'. ובפ"ק דיבמות מבואר דהא דמותר בתגלחת מצוה הוא מטעם עדל"ת ומ"מ לא קרי לה הותרו מכללן. וק' דבפ"ק דיומא מוכיח מהא דקתני בברייתא דטומאה הותרה מכללה בציבור דטומאה הותרה ולא דחוי' וצ"ע: סימן י"ח

א) פ"ק ד"ה תוד"ה כולכם חייבין בכבודי. וא"ת ול"ל קרא בכיבוד או"א. דלא דחי שבת. וכו' גבי אביו אומר השקני מים. ואמו אומרת השקני דאביו קודם. דאתה ואמך חייבין בכבוד אביך. וה"נ אתה ואביך חייבין בכבוד שבת. וי"ל דמהכא ילפינן התם עכ"ל. וקשה דהא בסוגין פריך. דנילף מהתם דאין עשה דוחה ל"ת. ומשני משום דהוי הכשר מצוה. הא אי לאו ה"ט. היה כיבוד אב דוחה ל"ת. ואמא'. הא אתה ואביך חייבין בל"ת. וא"כ הסוגיות סותרות זא"ז. דהכא קאמר טעמא דלא דחי. משום דהוי הכשר מצוה. ובקידושין קאמר טעמא אחרינא. משום דאתה ואביך חייבין במצוה. וי"ל דשני הטעמים צריכין זל"ז. דאי לאו טעמא דהכשר מצוה. אין לומר שלא ידחה ל"ת. מפני שאתה ואביך חייבין בכבוד המקום. דזה אינו. דכיון דכך הוא הדין. שעשה ידחה ל"ת. א"כ זהו כבוד המקום. שיקיים המצוה ע"י דחית ל"ת. וע"כ צריך לטעמא דהכשר מצוה דבכה"ג אין עשה דוחה ל"ת. אלא דהאי טעמא גרידא לא סגי. אלא שלא תהא הל"ת נדחית מפני העשה. אבל מ"מ אכתי איכא להעשה. דגם עשה אינה נדחית מפני ל"ת. ואם יקיים מצות אביו. קיים מצות כיבוד אב בעבירה. אבל הרי האמת אינו כן. אלא דבמקום איסורא. ליכא למצות כיבוד אב כלל. משום דאתה ואביך חייבין בכבוד המקום. ומזה ילפינן לענין אביו ואמו אומרים השקני. דאביו קודם מה"ט. ומבואר ברמב"ם. דאפילו אמר לו אביו. לעבור על דברי סופרים לא ישמע לו משום טעמא דאתה ואביך וכו' ומשום דבמקום מצוה ליכא מצות כיבוד כלל. ואילו היה הטעם. רק משום הכשר מצוה גרידא ודאי היה איסור דרבנן נדחה. מפני כיבוד או"א

ב) שם בסוגיא מבואר דל"ת ועשה דנזיר. נדחין מפני עשה. משום דישנן בשאלה. וקשה מזה למ"ש החינוך והרשב"א. דל"ת ועשה דנדר. אין נדחין מפני עשה. ואמאי והא נדר ישנו ג"כ בשאלה. וכבר נשאל הרשב"א ע"ז. בשו"ת ח"ג סי' שמ"ג ואפשר לומר לפי מ"ש תוס' פי' השולח ל"ה בהא דקונם שלא אישן ג' ימים. מכין אותו וישן לאלתר. דהא דמכין אותו הוא משום לא יחל דברו. ומבואר מזה דהנדר חל. ומ"מ ישן לאלתר. וזה צריך ביאור ונראה בכוונתם. דהאוסר על עצמו לעשות איזה דבר. אין האיסור חל עליו שלא לעשות המעשה. אלא שאסור לו לחלל דיבורו. וכיון דע"י עשית המעשה יתחלל דיבורי. ע"כ אסור לו לעשות. ונמצא דהמעשה מצד עצמה אינה אסורה. אלא מפני שעל ידה יתחלל הדיבור. ובכל נדר שאפשר לקיימו. חילול הדיבור הוא רק בשעה שעושה המעשה. אבל בנדר שא"א לקיימו. חילול הדיבור הוא תיכף. בשעה שיצא מפיו. וע"כ לוקה לאלתר משום בל יחל. וכיון שהדיבור כבר הוא מחולל כולו. תו ליכא איסורא לעשות המעשה. ודוגמא לזה בנזיר לענין טומאה דרשינן להחלו יצא זה שמחולל ועומד. והמעשה כשהיא לעצמה כשאין בה חילול הדיבור. אינה אסורה כלל. ומשו"ה מותר לו לישן לאלתר. וכ"ז הוא בנדרים אבל בנזירות. הדברים שמוזהר בהן הן איסורי תורה. והמעשה אסורה מצד עצמה. וא"כ י"ל דדוקא בנזירות מיקרי ישנן בשאלה משום דאותה המעשה בעצמה. שהיתה אסורה עליו קודם שנשאל. עכשיו ניתרת ע"י השאלה. אבל בנדר שהמעשה מצ"ע לא נאסרה מעולם וכל האיסור היה רק שלא יחלל דיבורו. והאיסור הזה אין לו היתר לעולם. דגם אחרי השאלה לא הותר לו לחלל דיבורו. אלא דליכא לדיבורו כלל אחר השאלה. ולא משכחת לה שיחלל דיבורו ע"י המעשה ובכה"ג היכא שהדיבור אינו מתחלל ע"י עשית המעשה. לא נאסר מעולם. ונמצא דמה שמותר עכשיו. עשית המעשה. לא נאסר קודם השאלה. ומה שהיה אסור. חילול הדיבור לא הותר גם אחרי השאלה. אלא דעכשיו ליתא לדיבורא כלל. וזה לא מיקרי ישנה בשאלה

ג) [בתוס' תמורה (ו') הקשו דנימא דאיכא בין אביי