קובץ הערות פח

דעת מי שקדמו. ואיך יחלוק עליו. ועיין בפ' ד' אחין (דכ"ח). דר"ש לאו בר פלוגתא דב"ש וב"ה הוא. וכן מצינו בכמה מקומות. דמותבינן תיובתא מאמוראי קמאי לבתראי. והוא מה"ט. דבתראי לאו בני פלוגתייהו דקמאי נינהו. מפני גודל הריחוק שביניהן. כמאמרם. אם הראשונים כבני אדם וכו'. וא"כ מבואר הטעם. מפני מה אין אמוראים יכולין לחלוק על תנאים. ולכאורה קושית הכ"מ לק"מ. אבל באמת נראה שהטעם הזה לבדו אינו מספיק. דאע"ג דודאי הדורות האחרונים קטנים מן הראשונים. זהו דרך כלל. אבל מ"מ אפשר להיות יוצא מן הכלל. כמ"ש בכ"מ פ"ב מהל' ממרים. והביא ראיה. דהא אשכחן רבה. שהיה גדול מרב יהודא. עייי"ש וכן מצינו בדורות המאוחרים. שהעידו הראשונים. על רב האי גאון אף שהיה אחרון הגאונים. בזמן. מ"מ היה גדול מהגאונים שקדמוהו. וא"כ אפשר. דאמוראי קמאי לפי רוב גדולתן. היו בני פלוגתייהו דתנאי בתראי. ומ"מ אי אפשר בשום אופן לאמורא לחלוק על תנא. וזהו דקשיא ליה להכ"מ

ו) וכן לענין בי"ד הגדול. שיכולין לחלוק על בי"ד הגדול הקודם. אפילו הם קטנים מהקודמים להם. הוא דוקא. אם הן עכ"פ בסוג אחד דליהוו בני פלוגתייהו וע"כ אפשר שבשעת חתימת התלמוד. אף שהיה בקיבוץ כל חכמי ישראל. ודינן כדין בי"ד הגדול. מ"מ שמא לא היו יכולין לחלוק, על התנאים. מה"ט דלאו בני פלוגתייהו נינהו. ואין צריך לומר. בזמן הזה. אפילו אם יתאספו כל חכמי הדור. שיש להן הכח של בי"ד הגדול. מ"מ פשיטא שלא יוכלו לחלוק על חכמי הראשונים. שהרי אפשר וקרוב לודאי שאין אנו מבינין דברי הראשונים. במאי דקשיא לן על דבריהם. ואיך נוכל לחלוק עליהן. אם אין אנו יורדין לסוף דעתן. ועיין בריב"ש סי' שצ"ד. שאין להביא ראיה מר"ת. שהיה חולק על הקודמים לו. דשאני ר"ת דרב גובריה. והיה כאחד מהם. ואולי יותר מהם בחריפות ובקיאות וכו' עיי"ש

ז) במ"ש הרמב"ם בהל' ממרים דכשנחלקו הסנהדרין והזקן. בחיוב מלקות. נעשה זקן ממרא. דהוא דבר המביא לידי כרת. דאם אינו חייב מלקות. המלקהו שלא כדין חייב לשלם לו. משום חובל. והקשה חכם אחד. דהטעם הזה בעצמו. שייך ג"כ במכות מרדות של דבריהן. וא"כ אם נחלקו באיסור דרבנן. הוא מביא לידי כרת. דהא לוקה מכות מרדות. ונראה לחלק דבמלקות דאורייתא החיוב הוא על העבר. ואם רצו בי"ד של מטה. למחול לו. אינן רשאין. כמבואר ר"פ אלו הן הלוקין. ואלו במכות מרדות. נראה פשוט. שאם ראו בי"ד. שראוי למחול לו. יכולין למחול ועיין ברמב"ם פכ"ו מסנהדרין ה"ו. מבואר כן. לענין נידוי עיי"ש. דמקור דין מכות מרדות הוא. מהא דתניא. בי"ד מכין ועונשין שלא מן הדין. למיגדר מילתא. ולפי"ז החילוק מבואר. דבאיסור דאורייתא חיוב המלקות נכלל בהאיסור. ולדוגמא כשנחלקו בנבילה. שם נבילה כולל בתוכו שני דינים איסור ומלקות. דכמו שהאיסור הוא משום נבילה. כן המלקות הן ג"כ משום נבילה. אבל איסור שומנו של גיד אין עליו חיוב מכות מרדות. אלא שמכין אותו. למיגדר מילתא שלא יחזור ויאכל. ולמען ישמעו ויראו. ואם לפי ראות עיני בי"ד. אין צורך ותועלת להכותו. יוכלו לפוטרו. וא"כ בדין שומנו של גיד. אין נכלל בו חיוב מכות מרדות. אמנם אם נחלקו בדין מכות מרדות עצמו. כגון כמה שיעור מ"מ. אפשר דאה"נ. דנעשה ז"מ משום דנ"מ לענין חובל ומזיק

ח) במ"ש בקונטרס דברי סופרים בשם כ' מו"ר הגר"ח הלוי ז"ל מבריסק. דגם הרמב"ן מודה. שנצטוינו מן התורה לשמוע לדברי חכמים. נראה מפורש כן. במשנה פי' כיצד איסור מצוה שניות מד"ס. משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. וע"כ הכונה דהיא מצוה מדאורייתא. דאי נימא דהיא מצוה מדרבנן. מה תוסיף המצוה הזאת. יותר מהאיסור שניות. ואיך שייך לומר. מצוה מדבריהן לשמוע לאיסור של דבריהן. אלא ע"כ ברור דהכונה דהיא מצוה מן התורה. וכן מפורש שם בירושלמי. במקומו "מצוה מן התורה לשמוע לדברי סופרים"

ט) ובתשב"ץ ח"א סי' קמ"א. הביא ראיה לדעת הרמב"ן. דליכא לאו דלא תסור בשל דבריהן. מהא דשבועה חלה על איסורין של דבריהן. ולא אמרינן מושבע ועומד מה"ס הוא. משום לאו דלא תסור. עיי"ש ולכאורה הא גם לדעת הרמב"ן קשה. דכיון דע"כ גם לדעתו. מצוה מה"ת לשמוע לקול חכמים. אכתי מושבע ועומד הוא מה"ס גם על דבריהן. וא"כ ראית התשב"ץ תמוה דזה תיקשי לכו"ע. ועיין ברמב"ן פ' ואתחנן. על הכתוב לא תוסיפו. כתב להדיא דמצוה מה"ת לשמוע לדבריהן. אבל לפי דברי מו"ר הגר"ח ז"ל. שהובאו שם בקונטרס. לפרש דעת הרמב"ן. דכל איסורין של דבריהן. אינן איסורין מדאורייתא מצד עצמן. אלא שמצווה בכלל שלא לעבור על דבריהן. אבל על פרטי המעשים. אינו מוזהר מה"ת. ומשו"ה שבועה חלה על דבריהן. כגון הנשבע שלא יאכל בתשעה באב. אינו דומה לנשבע שלא יאכל ביוהכ"פ. דאכילת ט"ב אין בה איסור מצד עצמה. כמו אכילת יוהכ"פ. ואה"נ שאם ישבע שלא לשמוע לדברי חכמים. אין השבועה חלה. דע"ז הוא מושבע מה"ס. לשמוע לדבריהן. אבל כשנשבע לעשות המעשה האסורה מדבריהן. השבועה חלה. דהמעשה מצ"ע אינה אסורה מדאורייתא. וכ"ז הוא לדעת הרמב"ן. אבל להרמב"ם דחמץ של דבריהן. אסור מדאורייתא משום איסור חמץ. דמשו"ה נעשה זקן ממרא בחמץ של דבריהן שפיר הק' בתשב"ץ. דא"כ הוא מושבע מה"ס. באכילת חמץ של דבריהן. כמו בחמץ דאורייתא. [יו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ג. הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל. הוי שבועת שוא. וכו' ומקורו במרדכי רפ"ג דשבועות. בשם תשובת רש"י. דהוי נשבע לבטל את המצוה. דכתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה. והיינו דכל תקנות הקהל הן למיגדר מילתא. ובביאור הגר"א שם הקשה. דמאי אולמא דתקנות הקהל. יותר מתקנות רז"ל. דשבועה חלה על מצות ואיסורין דרבנן עיי"ש. והנה הא דשבועה חלה על איסורין דרבנן. אף שמצוה מן התורה לשמוע לדברי חכמים. ה"ט. משום דעל המעשה בעצמה. אינו מוזהר כלל. כגון הנשבע שלא להתענות בט"ב. מן התורה אינו מוזהר להתענות בט"ב אלא דכיון שמוזהר מה"ת. שלא לעבור על דברי חכמים. ממילא צריך להתענות בט"ב. שאם לא יתענה. הוא עובר על גזירתן וכיון דהמעשה מצד עצמה אין בה אזהרה מה"ת משו"ה שבועה חלה. וכ"ז בנשבע על המעשה. לעשותה. או שלא לעשותה. אבל הנשבע שלא לשמוע לדברי חכמים. ודאי אין השבועה חלה דזהו נשבע לבטל את המצוה ממש. שהרי התורה צותה לשמוע לדבריהן. וכן לענין תקנת הקהל. אם נשבע לעשות המעשה בפרט. שהקהל תקנו שלא לעשותה. ודאי השבועה חלה. דלא חמירא תקנת הקהל מאיסור דרבנן. אבל הנשבע בכלל שלא ליכנס בתקנת הקהל. הוי נשבע לבטל את המצוה. דמצוה מה"ת להקים את התורה. ותקנות הקהל הן הקמת התורה למיגדר מילתא. וא"כ אפשר דבכה"ג איירי שם בתשובת רש"י]

י) ולישב שיטת הרמב"ם נראה לפי מ"ש הר"ן. בפ"ק דנדרים ובפ"ג דשבועות ובשו"ת סי' ל"ב. דאפילו דבר שהוא מדאורייתא ממש כגון הנלמד בי"ג מדות. שהתורה נדרשת בהן. מ"מ שבועה חלה עליהן. כיון שאינן מפורשין בכתוב. וא"כ כ"ש איסורין של דבריהן. שלא נזכרו בכתוב כלל. ואף דהלאו דלא תסור. מפורש בתורה. אבל מטעם זה שפיר השבועה יכולה לחול. דזהו ציווי כללי. כמו לדעת הרמב"ן כנ"ל והאיסור הפרטי שיש בכל דבר איסור מדבריהן.