קובץ הערות צ

לרבא בנשבע שלא לגרש וגרש. ומקשין דלעיל כתבו דבגירושין לא אמרינן אעל"מ דאיתקש למיתה גבי אונס שגירש. וי"ל דליכא גזה"כ אלא היכא דהגירושין אסורין כמו באונס שגירש אבל בנשבע שלא לגרש אין האיסור על הגירושין אלא על חילול הדיבור הנעשה ע"י הגירושין ובזה ליכא גזה"כ. ומה שתירצו בתוס' דלא אמרינן אעל"מ באיסור שבדה מלבו כונתם כיון דהגירושין מצד עצמן אינן אסורין אלא מפני חילול הדיבור לא אמרינן כלל אעל"מ בכה"ג]

ד) עוד אפשר לומר. דהנה בהא דפריך. ליגמר מנזיר. דעשה דוחה ל"ת ועשה. צריך ביאור. היכא משכחת לה. דנהי נמי דעשה יש לה כח לדחות עשה ול"ת. אבל הרי פשיטא דגם העשה שעם הל"ת יש לה הכח הזה. וא"כ גם היא תדחה את העשה שכנגדה. וצ"ל דהכלל הוא. דמצוה דוחה איסור. אבל איסור אינו דוחה מצוה. והא דל"ת ועשה נדחין מפני עשה. היינו דל"ת ואיסור עשה. נדחין מפני מצות עשה. וא"כ צ"ל דעשה דנזיר אינה מצות עשה. אלא איסור עשה. והיינו דכשמגדל פרע. אינו מקיים בזה מצות עשה. אלא דכשאינו מגדל פרע עובר באיסור עשה. וא"כ י"ל דדוקא בכה"ג בל"ת ואיסור עשה שישנן בשאלה. נדחין מפני עשה. אבל ל"ת ומצות עשה. אף אם ישנן בשאלה. אינן נדחין מפני עשה. וא"כ בנדר. דעשה כל היוצא מפיו יעשה. היא מצוה ממש לקיים דברו. לא מהני כלל הך דישנן בשאלה

ה) כתב במ"מ פ"ב מהל' שבת הי"ד. דבחולה שיש בו סכנה. מחללין שבת לכל צרכיו אפילו אין במניעת הדבר ההוא סכנה. וכן הוא באו"ח סי' שכ"ח ס"ד. עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול ובמשנה ברורה שם. הביא מחלוקת הפוסקים בזה. והוכיח שרוב הראשונים חולקין על דעת זו. ועיקר ראיתו מיוהכ"פ. דחולה שיש בו סכנה. צריך אומד אם יכול לסבול התענית עיי"ש. ובאמת טעם המתירין צ"ע. דמה בכך שהחולה יש בו סכנה. כיון דאין במניעת הדבר שעושין לו. סכנה. דהא דפיקו"נ דוחה שבת. ילפינן מקרא וחי בהם ולא שימות בהם. שצריך לדחות שבת בשביל חיותו. אבל הכא שמלאכת חילול שבת. לא מעלה ולא מורידה להחיותו. מנ"ל שמותרת

ו) והנה לענין מילה בשבת קיי"ל דהיכא דלא סילק ידו. חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה. בין על ציצין שאין מעכבין. והיכא דסילק ידו. אינו חוזר. אלא על ציצין המעכבין. וטעם החילוק הזה. דציצין שאין מעכבין. מצד עצמן אינן דוחין שבת. דאין חיובן אלא משום הידור מצוה. אבל היכא דלא פירש עדיין. הן שייכין להמילה עצמה. וכיון דניתנה שבת לידחות אצל מילה. צריך לעשות את המילה בשבת כדרך שהוא עושה בחול. אבל היכא דסילק ידו. מצות מילה כבר נגמרה. וההידור בפני עצמו. אינו דוחה שבת

ז) ואכתי צריך ביאור. דמה בכך שלא סילק ידו. מ"מ הא הידור אינו דוחה שבת. וי"ל לפי המבואר ביומא (מ"ו). דשבת הותרה בציבור. ולא דחויה. ה"נ במילה בשבת הותרה. ומשו"ה צריך לעשות בשבת. כמו שעושין בחול וכיון שבחול צריך לעשות גם ההידור. ה"נ בשבת. דכיון שהותרה שבת אצל מילה. שבת וחול שוין הן. (וצ"ע בתוס' וחידושי רמב"ן ורשב"א ר"פ ר"א דמילה. במה שהקשו יביא סכין אצל תינוק עיי"ש. שנראה שנחלקו בזה רבותינו). אבל היכא דסילק ידו. כבר נגמרה גוף המצוה. וההידור גרידא אינו דוחה שבת

ח) ובפ' השוחט כ"ט פריך בגמ' וכי מאחר דאפי' פסולא דרבנן ליכא למ"ל למרק. ומבואר מלשון זה דאילו הי' מצוה דרבנן למרק הי' מותר אף דנראה דמירוק הוה מלאכה דאורייתא כמו בחובל בטריפה. והיינו דכיון דשבת הותרה בציבור הוה כאוכל נפש ביו"ט דהותר אפי' לצורך מצוה דרבנן כגון ס"ת לקרות בו. ולכאורה קשה דמצוה דרבנן לא עדיף מציצין שאין מעכבין דהיכא דסילק ידו אסור לגמור. והכא כהן גדול השוחט סילק את ידו. וצ"ל כיון דעדיין עבודת הקרבן לא נגמרה עדיין הוה כלא סילק ידו דדוקא לגבי מילה היכא דסילק ידו כבר נגמרה מצות מילה. וכן בחולה שיש בו סכנה כל זמן שלא עברה הסכנה הוה כלא סילק ידו

ט) ובזה נתבאר טעם המתירין. דכל זמן דהחולה מסוכן. עדיין לא נגמרה מצות פיקו"נ. והוי כלא סילק ידו. דכיון דעדיין לא נגמרה גוף המצוה. צריך לעשותה. כמו שעושין בחול. וס"ל להמתירין. דשבת הותרה אצל פיקו"נ. כדעת הר"מ מרוטנברג. הובא ברא"ש שילהי מס' יומא עיי"ש. דמדמי לה להיתר אוכל נפש ביו"ט. דודאי אינו בתורת דחיה. ומוכח שם מדבריו. דדוקא שבת הותרה. אבל נבילה לא הותרה. אלא דחויה והטעם מבואר בתשב"ץ ח' סי' דבשבת איכא קראי. דהותרה אצל פיקו"נ. משא"כ בכל האיסורין. שאינן אלא בתורת דחיה עיי"ש

י) ולפי"ז תתישב הקושיא מיוהכ"פ דהתם אינו אלא בתורת דחיה. וליכא התם היתרא דציצין שאין מעכבין. גם בלא סילק ידו. ודוקא במילה שהותרה בשבת. רשאי לגמור ציצין שאין מעכבין. היכא דלא סילק ידו. אבל אילו היתה מילה רק דחויה. היה אסור לגמור ציצין שאין מעכבין. אפילו לא סילק ידו. וא"כ ביוהכ"פ. דאינו אלא בתורת דחיה. (היינו איסור אכילה. ולא איסור מלאכה). ליתא כלל הך היתרא דציצין שאין מעכבין. ומשו"ה צריך אומד. גם בחולה שיש בו סכנה. והתם לא פליגי כלל והמעיין בדברי המתירין. שהובאו שם בביאור הלכה. ימצא שדקדקו בדבריהן. ולא הזכירו הך היתרא. רק לענין שבת עיי"ש

יא) ובזה אפשר לישב דברי הרמב"ם. שפסק דעומר שנקצר שלא כמצותו כשר. ומ"מ קצירת העומר דחיה שבת. וכבר הקשו עליו. דבגמ' מנחות ע"ב איתא. דלמ"ד נקצר שלא כמצותו כשר אינו דוחה שבת. והנה בסוגיא שם מייתי. להא דתניא ר"ש אומר. בא וראה. כמה חביבה מצוה בשעתה דהקטרת אימורין כשרה בלילה. ומ"מ דוחה שבת. וה"נ בקצירת העומר. אע"ג דכשירה מע"ש. דחיה שבת. ומסיק בגמ'. דשאני התם. שכבר דחתה שחיטה שבת. וכיון דניתנה שבת לדחות אצל שחיטה. נדחה נמי אצל הקטרה. עיי"ש וצריך ביאור. טעמא דהך מילתא. כיון דהקטרה מצד עצמה אינה דוחה שבת. מה יושיענו זה. דניתנה שבת לדחות אצל שחיטה

יב) וי"ל דהך סוגיא. אזלא כמ"ד בשבת (קל"ג). דאפילו היכא דסילק ידו חוזר גם על ציצין שאין מעכבין וס"ל דסילק ולא סילק שוין הן. ולדידיה אתי שפיר. דכיון דמותר לשחוט. מותר לגמור גם ההקטרה. דלא גרע מציצין שאין מעכבין. אבל לדידן דקיי"ל. דדוקא בלא סילק ידו. חוזר על ציצין שאין מעכבין. ובסילק ידו אינו חוזר. אלא על ציצין המעכבין א"כ תו ליכא למימר. בטעמא דהקטרה. מפני שניתנה שבת לדחות אצל שחיטה. דהא כבר סילק ידו מהשחיטה. וע"כ טעמא דהקטרה הוא. כדס"ד מעיקרא. משום דחביבה מצוה בשעתה. והך טעמא איכא נמי. בקצירת העומר. אפילו למ"ד נקצר שלא כמצותו כשר. סימן י"ט

א) דף ז' תוד"ה ואמר עולא וכו' עיי"ש. והחילוק בין שני התירוצין דלתירוץ ראשון הא דביאת מקצת שמה ביאה אין החיוב על המקצת מצד עצמה אלא משום דנחשב כאילו בא כולו ואין הבדל בין מכניס אצבע למכניס