קובץ הערות פז

הגוף עיי"ש. ובתו"י שם תירצו דעבדינן ק"ו מספק סוטה דשמא לא נטמא הגוף עכ"ל ונראה דתירוץ זה אזיל אם נפרש דמספק הוא איסור חדש דהסתירה אוסרתה בודאי אף אם באמת לא זינתה. וא"כ חזינן דנאסרה על בעלה היכא שלא נטמא הגוף וממילא גם בודאי זינתה אין טומאת הגוף גורמת להאיסור וליכא למיפרך מה לאשת איש שכן נטמא הגוף. אבל אם נפרש בהא דספק כודאי שהיא נדונת כודאי זינתה ואם קמי שמיא גליא שלא זינתה אין בה איסור כלל. א"כ טומאת הגוף גורמת להאיסור ואיכא למיפרך שכן נטמא הגוף

וק"ק גם לפירוש הראשון לפימ"ש למעלה דהאיסור וודאי אינו שייך אלא על הבעל אבל לא עליה כיון דאצלה אין ספק כלל. וא"כ אכתי איכא למיפרך שכן נטמא הגוף לענין איסור האשה. דלגבי דידה לא מצינו שתאסר אם לא נטמא גופה. ואולי י"ל דבאמת הק"ו לענין אחות אשה לא מהני אלא לענין האיש לבדו והיא תיאסר רק משום לפני עור. וצע"ק

כה) ומ"ש תוס' דדוקא להחמיר עשאה הכתוב כודאי ולא להקל. נראה דזה אינו שייך אלא לפירוש תוס' בסוטה (ד"ו) דהא דטומאה כתיב בה כעריות הוא ילפותא לענין יבום בגז"ש מעריות. וא"כ האיסור על היבם הוא מצד עצמו ולא בתולדה מאיסורו של הבעל וכמו דחזינן לענין איסור זונה לכהונה דאינה נחשבת כודאי זונה. לכהן אף דלענין הבעל אסורה כודאי זינתה ולוקה עליה. וה"נ לענין יבם אינה נחשבת כודאי זינתה דאיסורה לבעלה והאיסור ליבם הן שני דינים שאינן תלוין זב"ז

אבל לפירוש הנ"ל דטומאה כתיב בה כעריות אינו אלא לבעלה והא דפטורה מחליצה הוא מסברת הק"ו במותר לה נאסרה וכו'. א"כ איסורה על היבום הוא בתולדה מכח האיסור על הבעל א"א למיפלגינהו מהדדי דלענין הבעל תחשב כודאי זינתה ולענין היבם לא תהא אלא ספק. וכדחזינן לר' מתיא דהיכא דבא עליה בעלה בדרך נעשית זונה ודאית. ואף דאינה בחזקת שזינתה לענין איסור זונה לכהן ואם באמת לא זינתה הרי היא מותרת גם לבעלה ולא נעשית זונה כלל ע"י ביאת בעלה עליה. מ"מ כיון דלענין בעלה היא חשובה כודאי ממילא ביאת בעלה פוסלה לכהונה בודאי משום זונה. וה"נ לענין יבם דאיסורו הוא בתולדה מאיסורו של בעל א"א לחלק ביניהם: סימן ט"ז

א) בסוגיא דעשו ב"ש כדבריהם. מבואר דלכו"ע אסור להמיעוט לעשות כדבריהן. והא דב"ש עשו נגד הרוב. הוא משום דמחדדי טפי. ולא אזלינן בתר רובא כה"ג. ובתורת האדם להרמב"ן. בשער הסכנה הביא כן להלכה. במחלוקת רופאים. ואחד מהן מופלג בחכמה, חוששין לדבריו. משא"כ בסנהדרין עיי"ש מילתא בטעמא, ובחינוך מצוה ע"ח כתב ג"כ. לחלק מסנהדרין. ומקור דבריו הוא מדברי הרמב"ן הנ"ל. וכן כתב עוד הרמב"ן בליקוטיו פ' זה בורר. (נדפס סוף חידושי הר"ן לסנהדרין). ובר"ן פ' בתרא דיומא הביא ג"כ דברי הרמב"ן הנ"ל והנה בקונטר' הספיקות כתב בשם מהר"מ בן חביב. לפרש כונת תוס' ר"פ המניח. מ"ש דבדיינים המיעוט כמאן דליתא. דהטעם הוא מפני שהמיעוט צריך להודות להרוב. ובקוה"ס פקפק, שאין הדין הזה נוהג. אלא בסנהדרי גדולה. אבל לא בכל בי"ד. ובאמת כן נראה כדבריו. דמקרא דאחרי רבים להטות. ילפינן לכה"ת. דאזלינן בתר רובא. ובכל התורה. מי שברי לו שהאמת כהמיעוט. אין צריך לחוש להרוב. וא"כ ה"נ בדיינים. כיון שהמיעוט יודע בבירור שאין האמת כהרוב אין צריך לשמוע להרוב. והא דבסנהדרין צריך המיעוט לשמוע להרוב. הוא מקרא דלא תסור ימין ושמאל. אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל. והדין הזה אינו נוהג אלא בסנהדרי גדולה בלשכת הגזית. ולא במקום אחר. ואם מצאן בבית פאגי והמרה עליהן. אינו עובר משום לא תסור

ב) ואפשר לישב דעת מהר"מ ב"ח. ולחלק דבמחלוקת דיינים בד"ת. א"א להמיעוט לומר ברי לי שאין האמת כהרוב. כמ"ש הרמב"ן בהקדמתו לס' המלחמות. כי יודע כל לומד תלמודנו. וכו' שאין בחכמה הזאת מופת ברור. כמו בחכמת התשבורת. ונסיוני התכונה עיי"ש. וכיון שהרוב שומע טענותיו של המיעוט. ואינם מודים לו. צריך המיעוט לעשות כהרוב. שהרי אפשר שהאמת כדבריה. אף אם לפי דעתו. אינו נראה כן. ועיין בספרי פ' שופטים. ובאת לרבות בי"ד שביבנה. ובפירוש מלבים שם כתב. דמצוה לשמוע להן. אף שאינן במקומן. ואפשר לדבריו דעוברין גם בלא תסור. ולא נתמעטה המראת בית פאגי. אלא מחיוב מיתה. אמנם הברייתא הזאת הובאה בירושלמי פ' הנחנקין ועיי"ש בפני משה. ולפירושו לא נשמע כלל מהברייתא חידושו של מלבים

ג) אבל קשה מסוגיין. דלא עשו ב"ש כדבריהן. משום דב"ה רובא. ועוין בחינוך סי' ע"ח. שנראה מדבריו דמחלוקת ב"ש וב"ה. חלוק מדין סנהדרין. דבסנהדרין לא אזלינן בתר מחדדי טפי. וכדברי הרמב"ן הנ"ל. ומ"מ היה המיעוט צריך לעשות כהרוב. בשוין בחכמה. וא"כ נראה מזה. דגם בכל בי"ד חייב המיעוט לעשות כהרוב. וקשה מהא דבמקומו של ר"י הגלילי. היו אוכלין בשר עוף בחלב ובמקומו של ר' אליעזר, היו כורתין עצים וכו' אף דחכמים אוסרין. ובגמ' פריך לה. ומשני מקומות שאני. והיינו דבכה"ג ליכא איסור לא תתגודדו. אבל אכתי יהא אסור. מדינא דאחרי רבים להטות. ואפשר לומר לפי מ"ש הרמב"ן בחידושיו פ' אלו טריפות (דמ"ג). דבמחלוקת ב"ש וב"ה היו בה כל חכמי ישראל עיי"ש. ובכה"ג איכא לאו דלא תסור. אפילו אם אינן בלשכת הגזית. ומשו"ה היה המיעוט חייב לעשות כהרוב. אבל בפלוגתא דר"י הגלילי וחכמים. לא היתה מחלוקת של כל חכמי ישראל. וגם לא היו בלשכת הגזית ובכה"ג ליכא לאו דלא תסור. ורק קרא דאחרי רבים להטות. וכיון שברור להמיעוט שאין האמת כהרוב. אין חייב לשמוע להם. והא דאמר טעמא דעשו. משום דב"ש מחדדי טפי. אף דמחלוקת של כל חכמי ישראל. דינן כדין סנהדרי גדולה בלשכת הגזית. ובסנהדרין לא מהני הא דמחדדי טפי היינו כמ"ש הרמב"ן שם הטעם. דמדינא היה צריך לכל מנין הסנהדרין וזה אינו שייך אלא במנין מצומצם של ע"א. אבל לא בכל חכמי ישראל. שאפילו אם נסלק את המיעוט כמי שאינו. מ"מ גם רוב חכמי ישראל. יש להן הכח של בי"ד הגדול בלשכת הגזית. שהכל חייבין לשמוע להן. ובכה"ג דמחדדי טפי לא אזלינן בתר רוב מנין. אלא דוקא בסנהדרין של ע"א. ועדיין צ"ע

ד) שם ברש"י ד"ה ואת אמרת לי מנהגא. דהתם לכו"ע שרי. ומיהו באתרא דאחמור. לא ישנה מפני המחלוקת עכ"ל. וקשה דטעמא דמפני המחלוקת. אינו אלא בהולך ממקום שעושין. למקום שאין עושין. ודעתו לחזור. ומשו"ה אינו אסור. אלא תוך התחום. אבל במקום שאין עושין אסור מדינא. משום אל תטוש תורת אמך. ואפילו חוץ לתחום אסור

ה) במה שהקשה בכ"מ פ"ג מממרים. אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי עיי"ש. הנה קושיתו צריכה ביאור. שהרי דבר פשוט הוא. שאין כח לשום חכם. לחלוק על מי שקדמו. אלא א"כ הוא בר פלוגתיה היינו שיהיו שניהן בסוג אחד. דאל"כ הרי אפשר. שאינו יורד לסוף