קובץ הערות פו

ס"ל לתוס' דעצם הדין לא נשתנה מכפי שהוא באמת דאם קמי שמיא גליא שלא זינתה היא מותרת אלא שאנו צריכין לדון אותה כאילו ודאי זינתה. וכמו בחזקה שאנו דנין את הדבר כודאי ומ"מ לא ישתנה הדין בשבילה וכנ"ל בשני שבילין. ובתירוץ שני ס"ל דהוא ודאי איסור אפילו אם באמת לא זינתה אלא דהוא רק איסור עשה ולא איסור לאו והלאו הוא מוטל בספק אם זינתה או לא. ולשיטת הרא"ש והרמב"ם לענין איסור הלאו מוקמינן לה בחזקת טהרה וכל היכא דליכא חידושא דסוטה היא בחזקת ודאי טהורה. ולשיטת תוס' לא מוקמינן לה אחזקה ומשו"ה קשיא להו שתיאסר ליבום מספיקא שמא זינתה

טו) ובמנחת חינוך מצוה רס"ג נסתפק לענין איסור טומאת כהן ונזיר אם הוא לוקה על ספק טומאה ברה"י עיי"ש. ונראה דזה תלוי בשני התירוצין הנ"ל דאי נימא כתירוץ ראשון דעצם הדין לא נשתנה כלל אלא דגזה"כ הוא שנדון אותה כאילו ודאי זינתה וא"כ גם בספק טומאה ברה"י דילפינן מסוטה ג"כ אנו צריכין לדונו כאילו ודאי נגע במת. וא"כ כהן ונזיר לוקין ע"ז כמו שחייב קרבן ודאי ע"י ספק רה"י על ביאת מקדש כמבואר בתוס' שבועות (די"ט). אמנם לתירוץ שני אין מחזיקין אותה כלל כאילו ודאי זינתה אלא דהספק הוא איסור חדש שאפילו אם באמת לא זינתה מ"מ אסורה באיסור עשה ודאי. וה"נ בספק טומאה ברה"י אין אנו מחזיקין אותו כאילו ודאי נגע במת. אלא שהיא טומאה ודאית שאפילו אם לא נגע במת מ"מ הספק מטמאו והיא טומאה חדשה. ועל הטומאה הזאת אין הכהן מוזהר דלא עדיפא מטומאת חרב הרי הוא כחלל שאין הכהן מוזהר עליה משום שלא נגע בעצמו של מת וה"נ נגיעת המת מוטלת בספק אלא שהכתוב טימאו אפילו אם באמת לא נגע במת. אבל על הטומאה החדשה הזאת לא הוזהרו כהנים. והנגיעה עצמה מוטלת בספק ואין לוקין על הספק

טז) ובפ' הבע"י תניא ר' מתיא בן חרש אומר אפילו בא עלי' בעלה בדרך כהן לוקה עליה משום זונה. והקשה הגר"ע ז"ל בחידושיו דהא בלא"ה היא אסורה מכבר לכהן מסתירתה. ותירץ דנ"מ לענין לאו דזונה דמשום קינוי וסתירה ליכא אלא עשה דונטמאה לכהונה והשתא דבא עלי' בעלה נעשית זונה ע"כ

יז) ולכאורה התירוץ הזה תלוי בשני הפירושים דלעיל. דאם נאמר דהסתירה אוסרת בעצמה אפילו אם קמי שמיא גליא שלא זינתה אלא דהוא רק איסור עשה. וא"כ הבעל שבא עלי' ודאי עבר על איסור דונטמאה. ומשו"ה נעשית זונה ודאית ואפילו אם יתברר אח"כ שלא זינתה בסתירתה. מ"מ בשעה שבא עליה בעלה היתה אסורה עליו ונעשית זונה וע"י הבירור שלא נטמאה אינה ניתרת לבעלה למפרע אלא מכאן ולהבא

יח) וכן מוכח בפ' יש מותרות (דפ"ה) דקאמר מחזיר ספק סוטתו א"ב. מ"ד מפני שהיא מרגילה הא היא מרגלא ליה. ולר' מתיא ב"ח דאמר וכו' עשאה זונה הא לא מרגלא ליה. ופירש רש"י דניחא לה לשתות ברישא דלא ליפסלא לכהונה ע"כ. ובכונת רש"י צ"ל דהשתא דבא עליה בעלה לא תועיל לה ההשקאה להכשירה לכהונה דכבר נעשית זונה בביאת הבעל לר' מתיא בן חרש אבל לרבנן דלא נפסלה בביאת הבעל מהני לה ההשקאה להכשירה והא דלר' מתיא תהא פסולה לעולם אפילו אם יתברר ע"י ההשקאה שלא זינתה. משום דבשעה שבא בעלה עליה היתה אסורה לו בודאי וההשקאה אינה מתירה למפרע אלא מכאן ולהבא

יט) אבל עוד צ"ע בזה. דנהי נמי דהספק הוא איסור ודאי מ"מ זה לא שייך אלא לבעלה דאצלו הוא ספק ואסרה התורה עליו מספיקא. אבל אצל האשה שאין לה ספק כלל והיא יודעת שלא זינתה אין עליה שום איסור. דאין שייך לומר שעשה הכתוב ספק כודאי כיון דאין אצלה ספק כלל. ואין עליה איסור מצד עצמה כלל אלא שהיא עוברת בלאו דלפני עור מפני בעלה. ובכה"ג היה נראה דלא נעשית זונה כיון שאין האיסור אלא עליו ולא עלי'. וא"כ אכתי קשה דאם יתברר ע"י ההשקאה שלא זינתה תהא מותרת לכהונה גם לר' מתיא בן חרש דאיגלאי מילתא שהיא לא עשתה איסור כלל בבעילתה לבעלה ורק הבעל לבדו עבר באיסור דונטמאה דאצלו היה הספק כודאי

כ) וצ"ל דגם בכה"ג דאין האיסור אלא עליו מ"מ מיפסלא משום זונה. וקצת ראיה לזה מהא דאצטריך למילף מקרא שהאשה מוזהרת ע"י האיש בר"פ יש מותרות (דפ"ד). ול"ל קרא. לילף מדחזינן דהיא נעשית חללה וזונה ואם נאמר דאין האיסור אלא עליו ולא עליה אמאי פסולה לכהונה ע"י ביאת איסורי כהונה. ומדלא ילפינן מזה שהאיסור חל על האשה מוכח דשייך איסור זונה וחללה גם היכא שהיא אינה אסורה

כא) אמנם כ"ז אינו אלא אם נאמר שהספק הוא איסור ודאי מצד עצמו. אבל אם נפרש שאנו דנין אותה מספק כאילו ודאי זינתה ואם קמי שמיא גליא שבאמת לא זינתה אין שום איסור על הבעל. א"כ מה שנבעלה לבעלה לא מעלה ולא מוריד לענין פסול כהונה. דממ"נ אם נטמאה בסתירתה כבר נעשית זונה אז. ואם לא זינתה א"כ מותרת היא גם לבעלה דבשביל הספק לא נשתנה הדין כלל מכפי שהוא באמת וכמו בחזקה כנ"ל. וביאת הבעל לא מהניא לה ולא מידי לפוסלה דאם זינתה עם מי שקינא לה היא זונה גמורה מכבר. ואם לא זינתה אז אין עליה ולא על הבעל שום איסור באמת ולא נפסלה גם בביאת הבעל

כב) וי"ל דמה שדנין אותה כאילו ודאי זינתה אינו אלא לענין טומאה שבה. אבל לענין שארי דברים אין אנו מחזיקין אותה כודאי זינתה דהא צריכה חליצה וצרתה מתיבמת. במת. וא"כ ה"ה לענין איסור זונה לכהן אינה בחזקת שזינתה. וכן הוא בס' שב שמעתתא ש"א פי"ב עיי"ש. ומ"מ כיון דלענין איסור ונטמאה לבעלה דינה כאילו ודאי זינתה ממילא אסורה לכהונה ע"י ביאת בעלה עלי' לר' מתיא. דאי אפשר להפריד בין שני הדינים הללו לר' מתיא דפסול כהונה הוא בתולדה מהאיסור לבעלה. וא"כ אין לדונה לענין בעלה בחזקת שזינתה ולענין כהונה כשבא בעלה עליה נדונה כאילו לא זינתה. כיון דס"ל דביאת הבעל באיסור פוסלת לכהונה לא אפשר למיפלגינהו מהדדי. דבשלמא כשלא בא בעלה עליה אפשר לחלק לאוסרה לבעלה ולהתירה לכהונה דשני הדינים האלו אינן בתולדה אחד מחבירו. אבל אם בא הבעל עליה לר"מ דס"ל דביאת הבעל באיסור פוסלה לכהונה ולענין איסור לבעלה היא בחזקת שזינתה ממילא מיפסלה לכהונה ע"י ביאת הבעל

כג) ובשני הפירושים האלו תלוי מה שנחלקו הראשונים אם לוקה הבעל בסוטה ספק. דדעת הרמב"ם פי"א מהל' גירושין דאין הבעל לוקה ועיי"ש במ"מ שהרשב"א חולק ע"ז וס"ל דכיון דעשה הכתוב ספק כודאי לוקה הבעל אם בא עליה. והוא בחידושי הרשב"א פ"ק דיבמות וכן הוא שם בתוס' אשר דברי הרשב"א בזה לקוחין מדברי תוס' עיי"ש. דאם נאמר שדנין אותה כאילו ודאי זינתה ממילא הבעל לוקה עליה דלהחמיר נדונת כודאי זינתה. אבל אם נפרש שהסתירה גורמת איסור מצד עצמו אף אם באמת לא זינתה והוא איסור חדש מונטמאה דאינו אלא איסור עשה. אין לוקין ע"ז דהלאו לא קאי רק על ודאי נבעלה ולא על הספק כמבואר בסוגיין (די"א)

כד) ובתוס' פ' האשה (דצ"ה) ד"ה אלא אמר רבא הקשו דאכתי תקשה הא דפריך שכן נטמא