קובץ הערות פה

לוקה עלי' משום טומאה. ומבואר מזה דאסורה עליו משום טומאה דבעל דהא משום טומאה דכהונה ליכא מלקות אלא עשה דונטמאה. וא"כ האיסור הזה בא ע"י האישות ושייך שפיר סברא דק"ו כמו באשת ישראל ברצון. או אפשר דלא דמי כיון דאם לא הי' כהן אינה אסורה לו משום בעל אלמא דהאישות גרידא אינה אוסרת עליו אלא בצירוף כהונתו. והק"ו לא שייך אלא היכא דנאסרת משום אישות הבעל. אבל מה דנאסרה על הבעל משום כהונתו זה אינו שייך להיבם ואפילו אם הוא ג"כ כהן. דכהונתו אינה באה מכח כהונת אחיו המת וזהו ביאור ספיקו של הנ"י

ו) ודוגמא לסברא זאת איתא בנדרים (ד"צ) א"כ שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה. כיון דאונס לגבי כהן כרצון לגבי ישראל דמי אין לה כתובה א"ד מצי אמרה ליה אנא הא חזינא ליה וגברא הוא דנסתחפה שדהו. ופירש הר"ן שם שקדושת כהונתו גרמה לו שתהא אסורה לו דהא אונס בישראל משרי שרי וכו' עכ"ל וה"נ לענין הק"ו כיון דאם לא הי' הבעל כהן לא היתה אסורה עליו באונס וקדושת כהונתו גרמה לו שתאסר עליו אינו מועיל לאוסרה על היבם. או דילמא כיון דמשום כהונה גרידא ליכא אלא עשה דונטמאה והא דלוקה עלי' הוא מפני שהוא בעלה. ונמצא דהאישות גורמת שתאסר עליו בלאו דלא יוכל בעלה ושייך לאוסרה גם על היבם מק"ו

ז) ובתוס' פ"ק דסוטה (ד"ו) הקשו אהא דקאמר שם בסוטה ספק אילו איתיה לבעל מי לא בעי גט ה"נ בעיא חליצה. והקשו דהא סוטה ודאי נמי בעיא גט ומ"מ פטורה מחליצה. ותירצו דסוטה ספק לא אימעוט אלא גבי איסורא דבעל וקמ"ל קרא כיון דבא מכח נישואי אחיו הרי הוא במקום בעל דאסורה ליבם אבל חליצה בעי. משא"כ סוטה וודאית לא דמיא להכא. כיון דטומאה סתם הרי הוא כערוה גמורה דגזה"כ היא דפטורה עכ"ל ומבואר מזה דהא דסוטה ודאי אסורה ליבם אינו מכח איסור הבעל דהא מבעל בעיא גט אלא גזה"כ הוא לענין יבם דחשובה כערוה. וצ"ל דהא דטומאה כתיב בה כעריות היינו דילפינן לה לענין יבום בגזירה שוה דטומאה טומאה מעריות מה עריות פטורות מחליצה אף סוטה פטורה מחליצה

ח) ולפי"ז תיקשי קושית הגרע"א דבאשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל תיפטר מן החליצה דגם באשת כהן שנאנסה כתיב בה טומאה ונילף מעריות דפטורה מן החליצה. וצ"ל כנ"ל דכיון דכהונתו גרמה לו להיאסר עליו ואין האיסור משום האישות בלבד דהא אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה ולא ילפינן טומאה מעריות אלא היכא דהאיסור הוא משום אישות גרידא. ומ"מ צ"ע בזה דכיון דלפי פירוש זה ילפינן בגזירה שוה דטומאה מעריות ובאשת כהן שנאנסה ג"כ כתוב טומאה נילפיה מעריות

ט) ובתוס' בסוגיין (די"א) כתבו דוקא סוטה ודאי פטורה מן החליצה דקרא דונטמאה בנבעלה ודאי איירי אבל סוטה ספק לא כתב בה טומאה. וא"ת והא תנן נכנסה עמו לבית הסתר אסורה לביתה וכו' דתלתא ונטמאה כתיבי וי"ל דלא אסרה הכתוב אלא משום ספק שמא נבעלה ונטמאה ולעולם לא כתיב טומאה אלא על הודאי נבעלה. וא"ת כיון דלא כתיב טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה. וי"ל דעשה ספק כודאי וכו' עכ"ל

י) ונראה כונתם דבקושיתם הוה ס"ל דהא דעשה הכתוב ספק כודאי פירושו דהספק אסור כודאי אפילו אי קמי שמיא גליא שלא זינתה מ"מ הספק אוסרה. כמ"ש תוס' בסוטה (דכ"ח) דאפילו אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה. ומשו"ה הקשו דהא גם בסוטה ספק כתיב בה טומאה כודאי. ותירצו דבספק אין אסורה אלא משום שמא נטמאה ואף דעשה הכתוב ספק כודאי היינו דאנו דנין אותה כאילו ודאי נבעלה. אבל אם קמי שמיא גליא שלא נבעלה באמת אינה אסורה עליו כלל. ודוגמא לזה מצינו בהא דמוקמינן אחזקה דהוא ג"כ דין ודאי. ומ"מ לא נשתנה הדין עי"ז מכפי שהוא באמת. כדמוכח מהא דהלך בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל והלך בשני ונכנס דחייב קרבן ממ"נ. אף דבכל הליכה בפ"ע הי' טהור מטעם חזקה. והא דספק. סוטה בעיא חליצה אף דאנו דנין אותה כאילו ודאי נבעלה. דדוקא להחמיר עשה הכתוב ספק כודאי ולא להקל. לפוטרה בלא חליצה דלא לכל דבר דנין אותה כודאי נבעלה

יא) עוד כתבו בתוס'. ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות דאמר רב היינו במקום לאו ניחא. דההיא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה ע"כ. והיינו דלתירוץ זה ס"ל כמעיקרא בקושיתם דהספק אוסרה בודאי אפילו אם באמת לא נבעלה. אלא דהטומאה הזאת הוא רק בעשה ולא בלאו כמ"ש תוס' בסוטה (דכ"ח) עיי"ש. וע"ז כתבו דמ"מ קשה כיון דסוטה ודאי חשיב לה רב כערוה א"כ סוטה ספק היה לה ליחשב כספק ערוה. וא"כ היכי פריך תתיבם יבומי עכ"ל. וכונתם דנהי נמי דספק אין איסורו אלא בעשה. היינו דאיסור ודאי שבה אפילו אם לא זינתה הוא רק באיסור עשה. אבל אם באמת זינתה ודאי היא באיסור לאו והויא כערוה. א"כ מספק היא כשאר ספק ערוה. ואינו מובן דעת הב"ח שהגיה בתוס' והיפך את דבריהן דמ"ש ולמאי דפרישית לעיל וכו' הוא תירוץ על קושיתם האחרונה. וכפי הנראה אין זה תירוץ כלל על קושיתם שהקשו דתיתסר ליבום מספק שמא זינתה ואם באמת זינתה הרי היא אסורה בלאו והויא כערוה. וע"כ אינו מובן דעתו

יב) ונראה דהב"ח לקח הגהתו מדברי הרא"ש עיי"ש. אבל בדברי הרא"ש מבואר דקושיתו היתה שתאסר ליבום לא בתורת ספק אלא משום דלהחמיר עשאה הכתוב כודאי. וע"ז תירץ דבספק ליכא אלא איסור עשה והיינו דאיסור ודאי שבה הוא רק בעשה. ואי דאכתי תיקשי דתיאסר ליבום מספיקא שמא זינתה ע"ז הוסיף הרא"ש. אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשוב טומאה דידה אפילו כספק ערוה הלכך פריך שפיר ותתיבם יבומי עכ"ל. ונראה הטעם משום דמוקמינן לה בחזקתה שלא נבעלה. וא"כ בלאו חידושא דסוטה היתה נחשבת בודאי טהורה משום חזקה וכיון דלענין יבום לא מהני חידושא דסוטה לחושבה כודאי משום דהודאי שבה הוא רק באיסור עשה ממילא הוא בחזקת טהורה ודאית משום חזקה

יג) וזהו דעת הרמב"ם פ"ו מהלכ' יבום שכתב דספק סוטה חולצת ולא מתיבמת וצרתה או חולצת או מתיבמת. והיינו דהיא אסורה להתיבם מק"ו וצרתה מתיבמת דלא אלים ק"ו למדחי צרה. והא מ"מ תיאסר צרת ספק סוטה משום שמא זינתה וצרתה היא ספק צרת ערוה. וע"כ צ"ל דבלאו גזה"כ דסוטה אין כאן ספק כלל שמא זינתה דמוקמינן לה בחזקת טהרה

ובדעת תוס' שנשארו בקושיא דתיאסר צרתה מספק. נראה דס"ל דהא דחידש רחמנא הוא לעשות הספק כודאי ובלאו גזה"כ לא היתה נחשבת כודאי. אבל מ"מ ראוי לחושבה כספק ולא מוקמינן לה בחזקת טהרה דכיון דקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה כמ"ש תוס' בכמה מקומות

יד) ולפי"ז פליגי שני התירוצין בתוס' בפירושא דהך דינא דעשה ספק כודאי. דבתירוץ הראשון