קובץ הערות פד

מחייבתו. דז"א דהא בתוס' שם. חלקו על רש"י. דגם במ"מ הוא בתורת דחיה. והרשב"א בחידושיו שם הסכים לדעת תוס'

ז) וברשב"א פ"ק דיבמות. בסוגיא דעליה הקשה. דבכלאים בציצית אפשר לקיים שניהם, בטלית של צמר. אפילו אין לו חוטין של צמר. דיכול להוציא חוטין מהבגד עצמו. ויטיל בהכנף. (וצ"ל דקושיתו אי נימא דאין צריך טויה לשמה). ולעולם לא משכח"ל. דליכא מינן. ותירץ הא ליתא. דכל היכא דאין לו אלא בקריעת הכנף. ובהפסד טליתו. ה"ז כמי שאין לו מינו. עכ"ל. ולפי"ז ה"ה דאם אין לו חוטין כלל. לקיים מצות ציצית. ג"כ אינו חייב לקרוע טליתו. להוציא חוטין מהבגד. אלא לובשו כמו שהוא. בלא ציצית. כמו שאנו לובשין טלית בלא תכלת. אבל קשה. מאיזה טעם נאמר כן. דהא בקריעת כנף טליתו אין בה יותר מחומש בנכסיו. ולמה לא יתחייב לעשות כן. כדי לקיים מצות ציצית וצ"ע

ח) ובתוס' כתובות (דף מ'). כתבו דלא מיקרי אפשר לקיים שניהם. מה שיכול ללבוש טלית אחרת. של מין הציצית. ולכאורה נראה כונתם. כיון שרוצה ללבוש הטלית של פשתן. לא הוי אפשר מה שיכול ללבוש טלית של צמר. ולפי"ז כהן שנפלו לו שתי יבמות. אחת גרושה ואחת שאינה גרושה. יכול ליבם את הגרושה. אפילו נאמר דבדידה ליכא עשה. ולא מיקרי אפשר לקיים שניהם. באינה גרושה. כיון שחפץ בהגרושה יותר וכן במצה חדש וישן. רשאי לאכול את החדש. אם חפץ בו יותר. אבל באמת ד"ז לא ניתן להיאמר כלל. דודאי אם יש לו ישן. אסור לאכול חדש. כיון שיכול לקיים מצות מצה בישן. ויש לחלק. דבמצה. כיון שאין חייב לאכול רק שיעור כזית אחד. וכן ביבום שאין צריך ליבם רק יבמה אחת. אסור לעבור על הל"ת. היכא שאפשר לקיים המצוה בהיתר. אבל בציצית. דכל בגד ובגד בפ"ע חייב בציצית. ואם ילבש שני הבגדים. חייב להטיל ציצית בשניהן. וא"כ מצות טלית זו. א"א לקיים בטלית אחרת

ט) וי"ל עוד באופן אחר. דבמצה שאינו אוכלה. אלא בשביל קיום המצוה. וכן ביבום. שאינו עושה. אלא כדי לקיים המצוה. אין לו לעשות באיסור. כיון שיכול לקיימה בהיתר. אבל בטלית שהוא לובשה להנאתו ולצורכו. אלא דבלבישה כזו. שעושה להנאתו חייביה רחמנא בציצית. וכיון שהוא צריך ללבוש טלית זו. אין לאוסרו בה. ולחייבו ללבוש טלית אחרת. כיון דבבגד זה שהוא צריך לו. א"א לקיים המצוה בהיתר

י) אבל יש להסתפק. בשני יבמין אחד כהן ואחד חלל. והיבמה גרושה אם נאמר אפשר למצות יבום שתתקיים ע"י החלל. או דילמא מצי כהן למימר. אנא בעינא לקיומי מצוה. ומצות יבם זה לא תתקיים ע"י השני, וטעם הספק הוא. אם דחית הל"ת. הוא בשביל עצם קיום המצוה. כגון ביבום. להקים לאחיו שם. או בשביל מצות הגברא. המוטלת על כל אחד מהיבמין. והמצוה המוטלת על יבם זה. לא יקיימה ע"י היבם השני וצ"ע

יא) ומ"ש למעלה. דבשתי יבמות מיקרי אפשר לקיים שניהן. היינו להסוברין. דאשה אינה חייבת במצות יבום. משום דלא מיפקדא אפריה ורביה. כמ"ש בתשובת הר"י בן פלט. להר"א אב"ד. מובא באבודרהם בשער ברכת המצות. אבל לשיטת תוס'. דעשה דחד לא דחי ל"ת דאידך. ע"כ מוכח. דמצות יבום מוטלת גם על היבמה. דהא ביבום עדל"ת מדאורייתא. וא"כ הספק בשני יבמין. יש להסתפק. גם בשתי יבמות. אלא דכיון דלגבי היבם אפשר לקיים המצוה בהיתר. אין לו לדחות הל"ת בשבילה לשיטה זו: סימן ט"ו

א) פ"ק דיבמות (די"א). צרת סוטה אסורה. טומאה כתיב בה כעריות. ויש להבין דטומאה לא כתיב בה. אלא לגבי הבעל. אבל מנלן דאסורה ליבם

ויש לפרש. כיון דלגבי בעל נחשבת כערוה. ממילא היא חשובה כערוה גם לגבי היבם. ומטעם ק"ו. במותר לה נאסרה. באסור לה לא כ"ש. וכ"כ בתבואת שור בליקוטי' ליבמות. ואף דהק"ו לא מהני לפוטרה מחליצה. במחזיר גרושתו. היינו משום דהתם גם על הבעל. אינה אלא מחייבי לאוין. ולא חמיר איסורא דיבם מבעל ולא שייך לומר יבא עשה וידחה ל"ת. דהק"ו הוא לאיסור יבום. ולא דמי לשאר חייבי לאוין. דמתייבמין מדאורייתא. דהתם אין הלאו על מצות יבום. אבל הכא על זה גופא נאמר הק"ו שתאסר להתיבם. ומ"מ צריכה חליצה. כיון דאין איסורה על הבעל משום ערוה. אבל בסוטה דקריה רחמנא טומאה כעריות. א"כ חשובה כערוה על הבעל. וממילא מהני הק"ו שתחשב כערוה. גם על היבם. ומ"ש תוס' (ד"ג) לחד תירוצא. דגם לגבי בועל פטורה מן החליצה. אף דהתם ליכא טעמא דק"ו. היינו משום דכתיב טומאה לגבי בועל גופא. וא"כ היא חשובה כערוה עליו. ואינה זקוקה לו כלל

ב) ולתירוץ זה נראה. דגם לענין כהן חשובה כערוה דהא תלתא ונטמאה כתיבי. וחד מינייהו לכהונה וקשה דא"כ משכחת לה צרת צרה בסוטה. לענין כהונה. כגון שלאחר שזינתה ונתאלמנה. נשאת לכהן ומת. ונפלה לאחיו הכהן. דפטורה מן החליצה דטומאה כתיב בה גם לכהונה. ומשכחת בה צרת צרה. כגון שיש לו אח חלל. ובזה לא שייך תירוץ תוס' דאין להחמיר בטומאה דכהונה יותר מטומאה דבעל. דזה אינו שייך אלא בבועל כמ"ש תוס' (דל"ה). באונס דמותרת לבועל. דלא נאסרה על הבועל. אלא כשנאסרה על הבעל. ומ"מ אסורה לכהונה עיי"ש וצ"ע

ג) ובזה תתיישב קושית הגרע"א בגליון משניות. פ"א דסוטה. על דברי הנ"י שכתב. באשת כהן שנאנסה. צ"ע אם צריכה חליצה. והקשה מפ"ק דסוטה (ד"ו). אלא מעתה אשת כהן שנאנסה. ויש לו אח חלל לא תתיבם. הא באמת אף מחליצה פטורה. דהוי כאשת ישראל ברצון. ולפי הנ"ל ניחא. דהא דפטורה מחליצה באשת ישראל הוא מסברת הק"ו. והיכא שהמת הי' כהן. והיבם הוא חלל. לא שייך הך ק"ו. כמו שפירש רש"י שם בפ"ק דסוטה עיי"ש. דהא גם אם הי' הבעל בעצמו חלל. היתה מותרת לו. ולא עדיף יבם מהבעל. דהיבם במקום הבעל קאי [ומ"מ עדיין יק' להס"ד שלא חילק בזה]

ד) ובב"ש סי' (קע"ג) הקשה על דברי הנ"י. דמאי מספקא ליה. הא איתא בפי' הבע"י. דאשת כהן שנאסרה. בעלה לוקה עלי' משום טומאה. וא"כ אונס בכהן ג"כ הוי טומאה. וא"צ חליצה. והנה בתוס' פ' יש מותרות (דפ"ד) כתבו. לענין פצוע דכא אפילו נפצע לאחר שנשאה לא מיתסרא בהכי ליבם שאין פצוע דכא. ולא אמרינן במותר לה נאסרה וכו' דלא שייך אלא כשנעשה באשה שום מעשה דנאסרה בכך לבעל כגון סוטה ומחזיר גרושתו ע"כ. ונראה ביאור דבריהם דלא שייך ק"ו אלא אם האישות גרמה שתאסר לבעלה כמו שפרש"י בסוטה (ד"ו). שהרי מחמת נשואין הראשונים נזקקת ליבם ואם על הבעל נתקלקלה ק"ו ליבם ע"כ דהיבם בא מכח אישות הבעל. אבל כשנעשה פצוע דכא אין האישות גורמת להאיסור דאפילו אם לא הי' בעלה ג"כ אסורה לו ומשו"ה לא שייך האי טעמא דק"ו

ה) ולפי"ז יש להסתפק באשת כהן שנאנסה דבעלה