קובץ הערות פג

היא כדי שתתקיים העשה. או כדי שלא תתבטל. ונ"מ באופן שלא תתקיים. ולא תתבטל. אם בכה"ג מיקרי אפשר לקיים שניהם. ועיין בדברי הרמב"ן. פ' אלו מציאות (ד"ל). הובא בשיט' שם. וז"ל קרא למאי אתא. אילימא לכהן והוא בביה"ק. פשיטא עשה ול"ת הוא. וקשיא לן. השבת אבידה ל"ת לחוד הוא. כדאמרינן לעיל. המתין לה לאחר שנתיאשו הבעלים. ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד. ותו דאמרינן לקמן. הא לאו הכי ה"א נציית ליה. עשה ול"ת הוא. וכו' ופירשו רבנן. דאהשבת אבידה קשיא ליה. דעשה ול"ת היא. והיכי משכחת ליה. אם בהגביה משום השב תשיבם בלחוד עובר. אם בשהעלים עיניו ולא נטלה כלל. משום לא תוכל להתעלם עובר. וכו' עוד אפשר לי לאמר. דהכי קאמרינן. דאע"ג דלא עבר משום השב תשיבם עד שתבא לידו. מיהו כיון שאם החזירה קיים מצוה של השב תשיבם. חשיב ליה עשה. שאם בטל עשה שבטומאת כהן. הרי קיים עשה שבהשבת אבידה. הילכך אי לאו משום דטומאת כהן עשה ול"ת הוא. הו"א ידחה. דהשבת אבידה עשה הוא. וכן הא דאמרינן לקמן עשה ול"ת הוא. משום שאע"פ שעדיין לא נתחייב במצות השב תשיבם. ואם עובר עליו אינו כעובר על עשה. מ"מ בטל עשה ול"ת. הילכך בלא קרא נמי לא נציית ליה. אלא יבטל מ"ע של אביו כדי לקיים עשה ול"ת. ופשיטא שלא ישמע לו. אבל אינו נכון. דכיון שלא חל עליו מצות השב תשיבם. של אביו קודמת. אי לאו קרא עכ"ל. הא קמן דהרמב"ן עמד בחקירה זו. דאף באופן שלא תתבטל העשה. מ"מ הל"ת נדחית. כדי שתתקיים העשה. ומשו"ה השבת אבידה דוחה ל"ת דטומאה. אף שאם לא יחזיר אין כאן ביטול עשה. דאכתי לא נתחייב בה. כיון שאם החזירה תתקייים העשה דחי ל"ת.\

ב) ומ"ש הרמב"ן בסוף דבריו שאין זה נכון. נראה דלא קאי אלא אסיפא דמילתיה. אהא דפריך בגמ' באמר לו אביו אל תחזיר פשיטא. ומשום דאין סברא שתהא נדחית מצות כיבוד אב. שכבר חלה עליו. מפני השבת אבידה. שעדיין לא נתחייב בה. אבל להיפוך. לענין שתדחה השבת אבידה לל"ת דטומאה. שפיר אפשר לומר כסברת הרמב"ן. דהל"ת נדחית מפני קיום העשה. וכן מבואר מלשון הרמב"ן דמ"ש אין זה נכון קאי רק אסוף דבריו. וראיה לזה מכלאים בציצית. דעדל"ת אף שאפשר לו לעשות קרן אחת עגולה. ולא יתחייב בציצית. ומ"מ דחי כדי שתתקיים העשה. וכן מוכח עוד מהא דעדל"ת גבי יבום. ולא אמרינן אפשר בחליצה. משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה. ובודאי דכשחולץ אינו מבטל מצות יבום דהא בדידיה תלי רחמנא. אלא שלא תתקיים מצות יבום ומשו"ה דחי ל"ת

ג) אלא דלכאורה קשה. מהא דאיתא פ' אלו נערות. אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. ופירש הרמב"ם בהל' נערה. דהוי אפשר לקיים שניהם וכן נראה מדברי רש"י שם. והא אי אמרה לא בעינא. אכתי לא תתקיים העשה. וצריך לחלק. דבציצית אם לא ילבש בגד של ד' כנפות. אף שאינו עובר. מ"מ חסר תועלת המצוה. וראיה לזה דהא בעידן ריתחא ענשינן עלה. אבל במצות ולו תהיה לאשה. דהיא מצוה שבין אדם לחבירו. אם היא מוחלת לו. ליכא קפידא כלל בזה. כמו במוחל לחבירו חוב ממון שיש לו עליו. (וצע"ק אם לאחר שאמרה לא בעינא ליה. חזרה ממחילתה. אם יתחייב לישאנה. או שכבר נפטר לגמרי במחילתה. ועיין בר"ן ס"פ אלו נערות בשם הירושלמי. אמרה אי אפשי. בוררת וחוזרת ובוררת)

ד) ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ר"פ וז"ל. שאפילו נשבע שלא ייבם את אשת אחיו. שבועה חלה עליו. שהרי אפשר לו לחלוץ. והיינו דבמקום איסור מצוה. ואיסור קדושה. אינו מיבם. ואפילו במקום איסור לאו בלבד ולא אמרינן עשה דוחה ל"ת. כדאיתא פ' כיצד. ואמרינן טעמא כדר"ל. דאפשר לקיים שניהם. וכו' עכ"ל. ותימא שהוא נגד מסקנת הגמ' שם. דלא אמרינן אפשר בחליצה. וטעמא דחייבי לאוין אינן מתיבמות. הוא משום גזירה. ונראה בכונת הרשב"א. דפשיטא ליה מסברא. דהא דאין שבועה חלה לבטל את המצוה. הוא דוקא בנשבע לבטלה. כגון ללבוש בגד בלא ציצית. אבל בנשבע שלא לקיים את המצוה. כגון שלא ללבוש כלל. בגד המחויב בציצית. בכה"ג שבועה חלה. אף שאם ילבש תתקיים מצוה. מ"מ אין זה נשבע לבטל את המצוה. והא דמסקינן לענין עדל"ת. דלא מיקרי אפשר לקיים שניהם ע"י חליצה. היינו משום דלענין דחית ל"ת. תלוי בקיום המצוה. ולא בביטולה. ולענין שבועה תלוי בביטול המצוה. אבל לפי הס"ד. דגם לענין עדל"ת תלוי בביטול המצוה. הוי אמרינן דאפשר לקיים ע"י חליצה. ולא הדרינן מזה למסקנא. אלא לענין עדל"ת אבל לענין שבועה קיימא סברת הס"ד. דזה מיקרי אפשר דע"י חליצה אין כאן ביטול מצות יבום. (ובתשב"ץ ח"א סי' ק' הביא דברי הרשב"א אלו עיי"ש. ודברי התשב"ץ שם. בהשגתו על הרשב"א תמוהין מאד. וז"ל התשב"ץ שם ואין הנידון דומה לראיה. שאני אומר שזה שמושבע ועומד. לא חלה עליו שבועה. ואין כאן לאו כלל. שנאמר דבמקום עשה שא"א לקיים שניהם. מוטב וכו' דרחמנא אמר לא תשתבע בכה"ג וצ"ת עכ"ל ונראה שהבין בדברי הרשב"א. שכיון שהשבועה חלה. לא אמרינן בזה עדל"ת דשבועה. דאפשר בחליצה. ודברי תימה הן. לפרש כן בכונת הרשב"א

ה) מכ' מר חותני הג"ר מאיר אטלס ז"ל. (נפטר י"ב שבט תרפ"ו) איתא באו"ח סי' תרנ"ו. דאין אדם חייב לבזבז יותר מחומש בנכסיו. בשביל קיום מצוה אבל כדי שלא יעבור על ל"ת. צריך לתת כל ממונו. ויש להסתפק. אם יש לפניו עשה ול"ת ואפשר לקיים שניהם ע"י ביזבוז יותר מחומש בנכסיו. כגון שיש לו מצה מחדש. ועל הישן צריך להוציא יותר מחומש בנכסים מהו הדין. אם נאמר שצריך להוציא יותר מחומש. כדי להנצל מאיסור חדש. הלא הברירה בידו. שלא לאכול כלל דבשביל קיום המצוה. אינו חייב להוציא כ"כ. ואם נאמר שלא יאכל כלל, הלא עדל"ת. ואם נאמר שידחה הל"ת. הלא אפשר לו לינצל מהל"ת. ונראה דבכה"ג לא מיקרי אפשר לקיים שניהם. כיון דאין המצוה מחייבתו לזה. ומותר לו לאכול החדש. וראיה לזה מפ"ק דיבמות. לענין כיבוד אב לא בלאו דמחמר. דאי לאו קרא הו"א. אתי עשה דכיבוד ודחי לאו דמחמר. וקשה להסוברין דליכא לאו דמחמר אלא בבהמתו דוקא. ולא בבהמת אחרים. הא אפשר לקיים שניהם. כגון שיפקיר בהמתו ולא יעבור בלאו. וצ"ל כיון דקיי"ל כיבוד אב משל אב. א"כ אינו חייב להפקירה. ואפילו למ"ד משל בן. ג"כ אינו חייב בכה"ג. כמ"ש תוס' ס"פ אלו מציאות עיי"ש. ומשו"ה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם וה"נ היכא שצריך להוציא יותר מחומש בנכסיו. לא מיקרי אפשר לקיים שניהם. כיון דאין המצוה מחייבתו לזה. עכ"ד מ"ח ז"ל

ו) ויש להביא ראיה לדבריו. מדברי הרשב"א ר"פ האשה רבה. בענין מת מצוה. וז"ל כהן אצל מת מצוה כשאין אחרים רוצים לקבור. אלא בשכר. שאין אתה מחייב את הכהן לשכור. ושלא יטמא. אלא מטמא הוא. ואין צריך לשכור. משא"כ באחותו בעולה. או באשתו פסולה. שהן מוטלין עליהן לקבור בממונם. וכיון שכן שוכר וקובר. ואינו מטמא עכ"ל. מבואר מזה. דלא מיקרי אפשר לקיים. אלא היכא שהמצוה מחייבתו. ואין לדחות ראיה זו. לפי מ"ש רש"י פ' מי שמתו. דטומאת כהן למת מצוה. אינו בתורת דחיה. אלא דמעיקרא לא נאמר הלאו ע"ז. וכן דעת הרמב"ן בתורת האדם. אבל בעדל"ת דהוא מטעם דחיה. אפשר דאין לו לעבור על הל"ת. אפילו באופן דאין העשה