קובץ הערות פב

אפילו אם בישל לאביו והאכילו. צריך לבשל פעם שני כשיצטרך. אבל בנ"ח דאין המצוה אלא פעם אחד ביום. כיון שעשה מעשה המצוה בהדלקה. כבר יצא ידי חובתו

ד) ועיין בשבת (קל"א) תוד"ה ושוין וז"ל. לא שייך למילף מכיבוד. (דמכשירי מצוה אין דוחין את השבת). דהיינו מצוה עצמה. ולא מכשיריה. דשחוט לי בשל לי היינו כיבוד עצמו. כשמתקן לו מאכלו וכו' עכ"ל, ובודאי אין כונתם לומר. דקיום המצוה הוא ע"י הבישול גרידא. גם קודם שאכל אביו. אלא נראה כונתם. כדברי הריטב"א ותה"ד. דלענין דחיה. שחיטה ובישול דינן כהמצוה עצמה. וכמו שכתבו שם לענין בנין בית המקדש. דהוי גוף המצוה. והיינו דהבנין הוא מעשה המצוה. כמו בביאה לענין מצות פ"ו. אף דקיום המצוה אינו אלא בלידת הבנים. מ"מ מעשה המצוה. היא הביאה

ה) ובתוס' פ"ק דיבמות (ד"ו סע"ב) כתבו. דבכל דוכתא משוינן מכשירי מצוה שא"א לעשותן מע"ש. כמצוה עצמה. כדתנן כלל אמר ר"ע. כל שאפשר לעשותו מע"ש. אינו דוחה את השבת. וכו' עיי"ש. וכונתם להביא ראיה מלשון המשנה. דאינו מחלק כלל. בין הכשר לגוף המצוה. אלא בין אפשר ללא אפשר. וא"כ היכא דלא אפשר לעשות מע"ש. גם הכשר מצוה דוחה שבת. כמו המצוה עצמה. וקשה דלעיל כתבו לפרש גבי כיבוד. דהכשר מצוה שאני ממצוה עצמה. וכאן כתבו דאין חילוק בין הכשר לגוף המצוה. והיה מקום לחלק. בין דחויה להותרה. דלעיל גבי כיבוד. אתינן עלה בתורת דחיה. דהכשר מצוה מצד עצמו אינו דוחה. ובשביל שתתקיים גוף המצוה. אי אפשר לדחות. בשעת עשית ההכשר. דלא הוי בעידנא. אבל הכלל שאמר ר"ע. הוא לענין תמיד ופסח בשבת. דהוי הותרה. כמבואר ביומא (מ"ו) ובהותרה לא בעינן בעידנא. וא"כ נהי דההכשר מצ"ע. אין בכחו לדחות. מ"מ שרי לעשות ההכשר. כדי שתתקיים גוף המצוה. אלא דקשה. מהא דבעי התם בגמ' למימר דשריפת בת כהן תדחה שבת. משום מ"ל חומרא זוטא מ"ל חומרא רבא. וא"כ הוא ג"כ בתורת דחיה. כמו בכל עדל"ת. ומ"מ כתבו תוס' ע"ז. דאין לחלק בין הכשר מצוה למצוה עצמה. וכן להסוברין דמילה דחויה בשבת. ולא הותרה. והכלל שאמר ר"ע. הוא גם במילה. וא"כ מוכח דגם בדחיה. משוינן מכשירי מצוה שא"א לעשותן מע"ש למצוה עצמה

ו) ולפי הנ"ל. דישנן שני מיני הכשר מצוה. א) מחמר והדומין לו. ב) שחיטה ובישול והדומין להן. י"ל דלהכי קאמר ר"ע הטעם. דאין הכשר דוחה שבת. מפני שאפשר לעשותו מע"ש. שרצה לכלול בדבריו. גם הכשר הדומה לשחיטה ובישול דבזה אין לחלק בין הכשר לגוף המצוה. אלא מטעמא דאפשר לעשותו מע"ש

ז) ובירושלמי פ' ר"א דמילה. התיבין הרי מזבח שנפל בשבת. אינו ראוי לבנות בשבת. ומשני מין מזבח ראוי לבנות מע"ש ע"כ. וביאור הדבר. דהא דאמר ר"ע. דכל דאפשר לעשותו מע"ש. אינו דוחה את השבת. אין הטעם משום אפשר לקיים שניהם. כדריש לקיש. דהא שבת הותרה בציבור. ובהותרה אין חילוק. בין אפשר לקיים שניהן או לא. ועוד דבכה"ג גם בדחיה אין לחלק. כיון דעכשיו אי אפשר לקיים שניהן. אלא דאתמול היה אפשר. אבל הטעם הוא משום דלדחות את השבת. צריך שתהא חובת היום. ומשו"ה מפלגינן במילה. בין בזמנה לשלא בזמנה. דעולת שבת אמר רחמנא ולא עולת חול בשבת. עיין ברש"י שבת (קל"ג) וזהו החילוק בין אפשר לעשותו מע"ש. דהיכא דא"א לעשותו מע"ש. מיקרי חובת היום. ובאפשר לעשותו מע"ש. לא מיקרי חובת היום. וזהו כונת הירושלמי. כיון דמין מזבח ראוי לבנות מאתמול. לא הוי חובת היום. והוי כמילה שלא בזמנה. דאינה דוחה את השבת. אפילו לא היה אפשר למול אתמול. וצריך לחלק מדינא דמכשירי אוכל נפש ביו"ט. דהתם מפלגינן בין שפוד שנפגם בערב יו"ט. לנפגם ביו"ט. כמבואר בביצה (כ"ח)

ח) ושמעתי מקשין על קושית הירושלמי ממזבח דהא ילפינן מקרא. דאין בנין בית המקדש דוחה שבת. וגם בנין המזבח בכלל. ואינה קושיא דפירכת הירושלמי מבנין המזבח שידחה שבת. אינה משום מצות בנין בית המקדש. אלא בתורת מכשירי קרבן ציבור והא דילפינן מקרא. דאין בנין ב"ה דוחה שבת. היינו דמצות הבנין מצד עצמו. אינו דוחה שבת. ובאופן דלא הוי מכשירי קרבן. וכגון שאי אפשר לגמור את הבנין היום. ולהקריב בשבת זו. ועולת חול ומכשיריה אינה דוחה שבת. אבל מדברי תוס'. שכתבו לענין בישול פתילה. דהיכא דא"א לעשותה מע"ש. דוחה שבת. קשה מהירושלמי הנ"ל. דזה דומה למזבח שנפגם בשבת

ט) ושמא י"ל בדעת תוס'. דסוברין שבגמ' מוכח דלא כהירושלמי והוא בשילהי עירובין. גבי נימא שנפסקה, דמחלק שם בין נפסקה בשבת. לנפסקה מע"ש. לענין לקשור אותה בשבת. ולדעת הירושלמי צ"ע. איך נפרש המשנה שם בעירובין. קושרין נימא במקדש. אבל לא במדינה. ואם בתחלה כאן וכאן אסור. ופירש"י דהחילוק הוא. בין נפסקה בשבת. לנפסקה מע"ש. ומיירי בקשר של קימא. ואפשר דהירושלמי מפרש. דמיירי בקשר שאינו של קימא. דלא הוי אלא שבות. וכן פירש הרע"ב ועיי"ש בתוי"ט. אבל תוס' מפרשין כפירש"י. ומוכח לפי"ז. דגם במזבח שנפגם. יש לחלק בין נפגם בשבת. לנפגם מע"ש. ודלא כהירושלמי. וכמו במכשירי אוכל נפש כנ"ל:

י) עוד שם בירושלמי. פריך מהזאה בשביעי שחל בשבת תדחה שבת. דלא היה אפשר לעשותה מע"ש. ומשני מין הזאה אפשר לעשותה מע"ש. ופירשו במפרשים שם. דמין הזאה אפשר להיות בע"ש אם היה שביעי שלו קודם השבת. ותימא לפירוש זה. דמ"ש ממילה בזמנה. דדחיא שבת. ולא אמרינן. אילו היה שמיני שלו בע"ש. לא דחי שבת. השתא נמי לא תדחה שבת. ואי דגלי קרא דדחיא שבת. א"כ נילף מינה. גם לשלא בזמנה. דלפירושם אין טעם לחלק. בין בזמנה לשלא בזמנה. ודברי הירושלמי בזה צ"ע. וברש"י ר"פ אלו דברים. כתב הטעם בהזאה. משום דלאו מגופיה דפסח היא. ולא כתיב בה מועד עכ"ל. וברש"ש שם הקשה על רש"י מהירושלמי הנ"ל. אבל לפי מה שפירש"י. במשנה דקושרין נימא במקדש. מוכח דלא כהירושלמי. וע"כ הוכרח רש"י לפרש. טעם אחר בהא דהזאה לא דחיא שבת

יא) ובפסחים (צ"ב) אמר רבא. ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהן במקום כרת. אונן ומצורע ובית הפרס. לא העמידו דבריהן. ובחידושי רע"א הקשה. גבי מצורע. אפילו אם יעמידו דבריהן כדאורייתא ג"כ נדחה מפני כרת עיי"ש. וא"כ לא שייך למיחשביה בהדי הנהי דלא העמידו דבריהן. ולפי הנ"ל ל"ק. דהא חשיב הזאה. דהעמידו דבריהן. ואם היתה מלאכה דאורייתא. היתה ג"כ מותרת בשבת. דדמיא למילה בזמנה. והעמידו דבריהן טפי מדאורייתא. וא"כ שפיר חשיב מצורע. שלא העמידו דבריהן יותר מדאורייתא. אבל מדברי הירושלמי הנ"ל נראה. דבהזאה גם אם היתה מדאורייתא. אינה: נדחית וצ"ע: סימן י"ד

א) בסוגיא דעשה דוחה ל"ת. צריך לברר אם הדחיה