קובץ הערות פא

טומאת בועל. חמורה מטומאת בעל. אלא דצ"ע. דלכאורה זה תלוי. בפלוגתא אם דנין אפשר משאי אפשר. דלמ"ד דנין. וילפינן בפסח דורות. דאינו בא אלא מן החולין. מפסח מצרים. דלא היה שם מעשר. ה"נ י"ל. דילפינן בועל מבעל שלא לפטור צרת צרה. אבל למ"ד אין דנין והכי קיי"ל. דאינו גר עד שימול ויטבול. ולא ילפינן מאימהות. שטבלו ולא מלו. משום דלא אפשר. ה"נ אין ללמוד בועל מבעל וצ"ע. [י"ל בכונת תוס'. דאיסורו של בועל. הוא בתולדה. מכח איסורו של בעל. ומשו"ה ליכא איסורא בבועל. היכא דלא משכחת איסור בבעל

] ז) פ"ק ד"ה דאפילו פשתן לצמר. וצמר לפשתן. ובחידושי הרשב"א כתב. וז"ל ראיתי לגדולי המפרשים. (והוא הרמב"ן בחידושיו שם עיי"ש). דפירשו דהא דתנא דבי ר' ישמעאל. לא אתיא כריש לקיש. ונסמכו על מ"ש במנחות. ולא יהא אלא לבן. ופרקינן כיון דאפשר במינן כדר"ל. ואפשר לומר. דהתם לא קאמר. דלעולם לא יטיל כיון דאפשר בדאית ליה כדר"ל. אלא בדאיכא מיניה קאמר ומשום דהוי מצוי. דאית ליה מינו קאמר. דאפשר במינו ולעול' איתיה לתנא דבי ר"י. ואיתי' לדר"ל וכו' עכ"ל. ומבוא' שהרמב"ן והרשב"א חולקין בפירוש הא דאמרינן. כיון דאפשר במינן כדר"ל. שהרמב"ן מפרש. כיון דאפשר שיהיה לו במינו משו"ה לא דחי כלל. אפילו אין לו עכשיו. וכפירוש הזה הובא בב"י סי' י"א בשם רבינו ירוחם. והרשב"א מפרש שהדבר תלוי אם מצוי לו עכשיו ממינו. ובשאגת אריה סי' צ"ו עמד ג"כ בחקירה זו. עיי"ש מה שהביא ראיה מתוס' פ"ק דמנחות (ד"ה). לפירוש הרמב"ן. ודחאה עיי"ש. אבל הדבר מפורש בשיטה מקובצת שם. (ובימי השאג"א לא נדפסה עדיין) וז"ל, וא"ת ליפרוך כלאים של ציצית יוכיחו. שאסור להדיוט. ומותר לגבוה. דהא ציצית צורך גבוה הוא. וליכא למימר. שמצותו בכך. שהרי אפשר לקיים מצות ציצית. בלא דחיה. כגון צמר לצמר. וי"ל דמ"מ חשוב מצותו בכך. אחרי שיש לו טלית של פשתן. והוא חייב בציצית עכ"ל. וכן היא כונת תוס' שם ד"ה. מה לכלאים. ומוכח מזה כדעת הרמב"ן. דבטלית של צמר. לא הותר פשתן כלל. כדר"ל. כיון דאפשר שיהיה לו ממינו. ולא הותר. אלא תכלית בטלית של פשתן. וזהו שפיר מיקרי מצותו בכך. דבפשתן אי אפשר לעולם לקיים מצות תכלת. בלא כלאים. אבל לדעת הרשב"א. דגם בטלית של צמר. אם אינו מצוי לו עכשיו ממינו. מותר להטיל בו חוטי פשתן ובכה"ג ודאי אין שייך לומר. מצותו בכך. דהרי אפשר שתתקיים המצוה בטלית של צמר. בלא כלאים. וא"כ אכתי איכא למיפרך. כלאים בציצית יוכיחו. מטלית של צמר. דמותר להטיל בו חוטי פשתן. אם אין מצוי לו עכשיו חוטי צמר אלא ע"כ דהתוס' סוברין כדעת הרמב"ן. וצ"ל לפי"ז. דסוגיא דהתם אזלא אליבא דר"ל. ולא כתנא דבי ר"י. דלדידיה מותר בין צמר לפשתן. בין פשתן לצמר

ח) ועוד ראיה לפירוש הרמב"ן. מדברי הרמב"ם פ"ג מהל' נערה. וז"ל ולמה לא יבא עשה וידחה ל"ת. בין במוציא שם רע בין באונס. וישא זו האסורה לו. שהרי אפשר שלא תרצה היא לישב. ונמצא עשה ול"ת קיימין עכ"ל. ומקורו בפ' אלו נערות. אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. ופירש הרמב"ם הטעם. משום דאפשר לקיים שניהם. ולדעת הרמב"ן אתי שפיר. כיון דאפשר שלא תרצה. משו"ה אפילו אם תרצה. ג"כ לא דחי. אבל לדעת הרשב"א. מה מועיל הא דאפשר שלא תרצה. אבל מ"מ אם רצתה לידחי ל"ת. ובשלמא מדברי הגמ' אין להקשות על הרשב"א. דיש לפרש משום דהוי עשה קלה עיי"ש בתוס'. ובדברי הרמב"ן פ' אלו מציאות ד"ל הובא שם בשיטה אבל לפירוש הרמב"ם. מוכח כהרמב"ן

ט) ובשאג"א שם הקשה לדעת זו. מפ' ר"א דמילה ואביי האי בשר אליבא דר"ש. מאי עביד ליה. ומשני באומר אבי הבן. לקוץ בהרת בנו קמכוון. ופריך אי דאיכא אחר ליעביד אחר. ומשני דליכא אחר. ולדע' הרמב"ן אפילו אי ליכא אחר. ג"כ יהא אסור. כיון דאפשר שיהא אחר. ואפשר לומר דשאני התם. דגלי קרא בשר אפילו יש שם בהרת יקוץ. ומוקמינן קרא בדמסתברא טפי, היכא דליכא אחר. וכבר כתב הרמב"ן שם בחידושיו דמילה בצרעת. אינה מטעם עדל"ת. דהא ל"ת ועשה היא. ולא ילפינן מהתם דלידחי ל"ת בכה"ג. אלא דקשה עוד לדעת הרמב"ן. היכא דאפשר לקיים ע"י עכו"ם. יהא אסור אפילו היכא דליכא עכו"ם קמן. ועיין בתוס' שבועות (ד"ג) ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' שנ"ז. ובתוס' פסחים (דע"ה) ד"ה למעוטי: סימן י"ג

א) כתב בתרומת הדשן. סי' ק"ב הא דקיי"ל. גבי נר חנוכה. כבתה אין זקוק לה. אם כבתה בע"ש קודם קבלת שבת. וכו' תשובה יראה דאין זקוק לה וכו' מדמברכינן מבעוד יום. וכו' ואע"ג דאכתי ליכא מצוה ע"כ ה"ט משום דאי אפשר בענין אחר חשיבא הכשר מצוה כדפירשו תוס' הכשר מצוה דכיבוד או"א. בשמעתא דעליה. בריש יבמות. שחוט לי בשל לי. אכתי ליכא מצוה. עד לאחר זמן. שמאכילו לאביו. ואפילו הכי בעי למימר התם דלידחי ל"ת. הא קמן דחשיב קיום מצוה בהכשר מצוה. כמו במצוה עצמה ולכך מברכינן עליה. ולהכי נמי אי כבתה אין זקוק לה שהרי כבר הותחלה המצוה בהכשר עכ"ל. וקשה דהביא ראיה לסתור. דהרי בתוס' פירשו. דהיינו הא דדחי בגמ' מה לכיבוד שכן הכשר מצוה. ומשו"ה לא דחי. דדוקא גוף המצוה. דוחה ל"ת. ולא הכשר מצוה וא"כ מוכח להיפוך דאין דין הכשר מצוה כמצוה עצמה. וראית תה"ד יש לה מקום. לפירש"י שם. דמפרש בהא דהכשר מצוה שלא כפירוש תוס' עיי"ש. ומדלא מחלק בגמ' כפירוש תוס'. מוכח דאין חילוק. בין גוף המצוה להכשרה. אבל לפירוש תוס' אדרבא מוכח להיפוך

ב) ונראה בכונת תה"ד. דדוקא במחמר אינו דוחה לל"ת. דלפירוש תוס' שם איירי. במחמר לפי המסקנא. אבל בשחוט לי בשל לי. גם למסקנא דחי ל"ת משום דזהו מעשה המצוה. ואף דקיום המצוה. הוא רק בשעה שהאב נהנה ומ"מ דחי בכה"ג. וראית תה"ד היא. מדס"ד דאיירי בשחוט לי. ועד כאן לא דחי במסקנא. דהכשר מצוה שאני. אלא משום דלהמסקנא איירי במחמר. דהוי הכשר דהכשר. אבל בשחוט לי גם לפי המסקנא דחי ל"ת גרידא שאין בה כרת. וכן נראה מדברי הריטב"א שם וז"ל. כי כשא"ל חמר בשבת. להביא גוזלות אי דבר שצריך לו. אין זו עיקר מצות כיבוד. אלא הכשר כבודו. דאילו בישול ושחיטה דלא סגיא דלאו דידהו. כגופיה דאכילה חשיבי ואע"ג דאינו הכיבוד עצמו לגמרי. אבל להביא הדברים הצריכין לו. כיון דאפשר לעשות מצות כיבוד בגוזלות ודברים אשר בכאן. הכשר מצוה בעלמא חשיבי עכ"ל. וזהו שדקדק תה"ד בלשונו. להביא משחוט לי בשל לי. ולא הביא ממחמר. והדלקת נ"ח בע"ש. אינו דומה למחמר. אלא לשחוט לי בשל לי. דההדלקה היא מעשה המצוה

ג) ואף דבודאי המבשל לאביו. ואח"כ נאבד המאכל. קודם שיאכל אביו. צריך עוד לבשל פעם אחרת. וכן בבא על אשתו. ולא נתעברה. צריך לחזור ולהוליד בנים. אף דהביאה היא מעשה המצוה ודחי ל"ת. וה"נ בכבתה בע"ש. יהא צריך לחזור ולהדליק לא דמי. דהתם מצות כיבוד. ומצות פ"ו רמיין עליה. כל שעתא ושעתא. ואף בהיו לו בנים ומתו קיי"ל דחייב. וכן בכיבוד או"א.