קובץ הערות עח

ומבואר מזה דאכילת כהנים בקדשים היא אכילת גבוה. כמו אכילת מזבח. וכן בפ"ב דביצה. לענין נדרים ונדבות. דאסור לשוחטן ביו"ט. ואינו דומה לבהמה חציה של עכו"ם וחציה של ישראל. דמותר לשוחטה בשביל חלקו של ישראל. דשאני כהנים. דמשולחן גבוה קא זכו. ואין בזה אכילת הדיוט כלל. אלא אכילת גבוה גרידא. וכיון דלאכילת גבוה בעינן ממשקה ישראל מהמותר לישראל. ה"נ באכילת כהנים דהיא ג"כ אכילת גבוה. ומשו"ה לא שייך לומר בזה עדל"ת. דמ"מ אינו ממשקה ישראל. והא דפריך בזבחים גבי בלוע. ליתי עשה ולידחי ל"ת. התם שאני דהכשרה מצד עצמה מותרת לישראל. אלא שא"א לאוכלה מפני תערובת פסולה שיש בה. וא"כ איכא מצות אכילה על הכשרה. אבל בגיד הנשה ליכא מצות אכילה כלל. כיון דלא הוי ממשקה ישראל, ואין כאן עשה כלל לדחות ל"ת. ואפילו לרבי דס"ל דמותר להקטיר גיד הנשה. מידי דהוי אחלב ודם עיי"ש בסוגיא. אפשר דהיינו דוקא בהקטרה. ומשום ריבויא דקרא. אבל לענין אכילת כהנים לא מצינו ריבוי מקרא

ו) ובזה תתבאר הסוגיא הנ"ל במנחות (מ"ה). דבהא דשרי רחמנא אכילת מליקה לכהנים. מסברא אין לומר דההיתר הוא בשביל מצות אכילה. דהא כיון דאינו ממשקה ישראל. אין כאן מצוה כלל. אלא ע"כ מוכח מזה. דנבילה וטריפה לא נאסרו כלל לכהנים. וא"כ שפיר הוי ממשקה ישראל מהמותר לכהנים. ומשו"ה איצטריך קרא. דכל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים. והא דהותרה להם אכילת מליקה גזה"כ היא. ועיין בתוס' זבחים (פ"ח) ד"ה מן המדומע. דהמותר לכהנים הוי ממשקה ישראל: סימן י"א

א) בתוד"ה ואחות אשה. וז"ל ואפילו בא עליה בנדותה. משמע בפסחים דקני לה וכו' עכ"ל. וקשה להסוברין דמהב"ע פסולה מדאורייתא. אמאי קא עביד מצוה. הא אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. ועוד היכא משכחת לה כלל. להך דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור מחטאת. דכיון דהיא מצוה הבאה בעבירה. ממילא לא עשה מצוה. וי"ל דטעמא דמהב"ע לא מהני. אלא לבטל את קיום המצוה. אבל לא לבטל את ההכשר שחל ע"י המעשה כמו בעבר ומל בשבת שלא בזמנה. דאף דעשה עבירה. מ"מ המילה כשרה. וממילא נתקיימה המצוה ג"כ. דהמצוה היא שיהא התינוק נימול. והרי הוא מהול מילה כשרה. דדוקא היכא דהעשיה בעצמה היא גוף המצוה. שייך הך דמהב"ע. אבל היכא דעיקר המצוה היא תוצאות המעשה. והעשיה בעצמה אינה אלא כמו הכשר להמצוה. והעבירה היא בגוף המעשה. ולא בתוצאותיה. שפיר המצוה מתקיימת. וכן ביבמתו נדה דנראה מדברי תוס' כאן. וכן בפ' כיצד (ד"כ). דהמצוה הוא הקנין. וכיון דלא שייך לבטל את הקנין מטעמא דמהב"ע. ממילא מתקיימת המצוה. וכן י"ל בהא דמבואר בירושלמי פ' כיצד. דממזר בנו הוא לכל דבר. אף לענין פריה ורביה. והקשו בזה דהוי מהב"ע. וי"ל ג"כ דכיון דקיום המצוה אינה ע"י הביאה. אלא בלידת הבנים והביאה אינה אלא הכשר מצוה. והעבירה היא בהביאה עצמה. וכיון שיש לו בן. ממילא נתקיימה המצוה. אלא דבזה צ"ע קצת. דאפשר דלידת הבן היא ג"כ עבירה בפני עצמה. וכההיא דאמרינן. מעות לא יוכל לתקון. זה הבא על הערוה. והוליד ממנה ממזר ומשמע מדברי רש"י פ' כיצד (כ"ב). דאי אפשר בתשובה. כ"ז שהממזר קיים. ובתוס' ס"פ הספינה נראה שנחלקו בזה שני התירוצין עיי"ש

ב) ובפ' מצות חליצה ק"ג. סנדל של עכו"ם. לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה. וכתב הרמב"ן וז"ל, ויש מפרש לכתחלה לא תחלוץ. משום דנהנית. שנשאת בו. ואם חלצה חליצתה כשרה. נהי דעבדא איסורא. חליצתה לא מיפסלא. ולא דאיק לי. מהא דגרסינן פ' ראוהו בי"ד. הדר אמר רבא. אחד זה ואחד זה יצא. מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו. אלמא אי ניתנו ליהנות. כיון שאם יצא נהנה ועבד איסורא. ואי לא יצא. לא עשה ולא כלום. ונמצא שלא נהנה. אמרינן דלא יצא. עכ"ל. והי"מ ס"ל. כפירוש הריטב"א בר"ה שם. לחד פירוש. דטעמא דלא יצא. הוא משום מצוה הבב"ע. וזה לא שייך אלא בשופר דלא יצא מה"ט. אבל לפסול את החליצה. לא שייך כלל מטעמא דמהב"ע. כמו בגט אשה. שכתבו ונתנו בעבירה. או בשחיטה בעבירה. ודאי אין שייך לומר. דמשום מהב"ע תיפסל השחיטה. או שלא יהא הגט מתיר את האשה מה"ט. וה"נ בחליצה דכוותא. ואפילו אי נימא. דחליצה היא מצוה חיובית. כנראה מהא דשייך בחליצה. לכתחילה ודיעבד. כמו בקריאה. מ"מ הכשר החליצה אינו בתולדה מקיום המצוה. אלא אדרבא המצוה מתקיימת ע"י חלות הכשר החליצה. וכיון דהחליצה כשרה. ממילא מתקיימת המצוה. וכמו בבא על יבמתו נדה. (ועיין בשו"ת הרשב"א חלק ששי בסופו. בשם הרי"ף. בגונב ספר ולמד בו. לא קיים מצוה משום דהוי מהב"ע)

ג) ד"ד תוד"ה לא תלבש שעטנז. ומיהו קשה. למאן דפטר נשים מציצית. ליפטרו גם מכלאים עכ"ל. ומקשין בזה הרי הכא שייך ג"כ תירוצם הקודם. דהיקשא עדיף מסמוכין. דהשוה הכתוב אשה לאיש. לכל עונשין שבתורה. וכן הוא בתוס' ריש ערכין. ונראה בכונת התוס' כאן. דההיקש אינו מועיל. אלא להשות אשה לאיש. אבל אם נפטור אשה מכלאים. מטעמא דכל שאינו בציצית אינו בכלאים. אין הפטור אצלה מטעם אשה. דגם באיש אילו משכחת לה. שיהא פטור מציצית כגון סומא. אליבא דר"י. יפטור ג"כ מכלאים. והיקשא דאשה לאיש לא מהני. אלא היכא שאנו באין לפוטרה מטעם אשה. בזה גלי קרא דאין לחלק בין אשה לאיש. [כעין זה ברמב"ם פי"ב מהל' ע"ז. דאשה פטורה מהקפת הראש. מפני שאינה בהשחתה דלית לה זקן. ועבדים חייבים. דאית להו זקן. ואף דעבד איתקש לאשה. ואשה פטורה מהקפה. אף דשייך בה הקפה. א"כ גם עבד ליפטר מהקפה. דנילף מאשה דפטורה. וממילא ליפטר גם מהשחתה. משום דאינו בהקפה. וצ"ל דלא ילפינן עבד מאשה. אלא היכא שהיא פטורה מטעם אשה. דעבד דינו כאשה. (וצ"ע לענין שנות גדלות מי נימא דדינו כאשה שיהא גדול בי"ב שנה. כאשה ושמא שם טעם החלוק בין איש לאשה הוא בטבע בריאתם. ובזה לא שייך להקיש עבד לאשה) אבל הא דאשה פטורה מהקפה. אין הטעם מפני שהיא אשה. אלא מפני שאינה בהשחתה. ואילו היה אפשר למצוא אשה שיש לה זקן. היתה חייבת בהקפה (אלא דזקן אשה לא מיקרי זקן) ומשו"ה עבד. אף דדינו כאשה. מ"מ כיון שיש לו זקן. חייב בהקפה. דגם אשה. אילו היה לה זקן. היתה חייבת בהקפה. ואפילו אם נפרש דאי לאו דאיתקש עבד לאשה. היה פטור מכל המצות. וא"כ אין אנו יכולין לחייבו. אלא בהחיובין דאיתנייהו באשה. מ"מ יש לחייב בעבד בהקפה מטעם הנ"ל. ועי' בתוס' ריש ערכין דעבד נערך כזכר ולענין זה לא מהני היקשא דעבד לאשה

] *) ד) ד"ו מאי לאו דאמר שחוט לי בשל לי. וטעמא דכתב קרא. הא לא"ה דחי. דעשה דל"ת שיש בה כרת. וכן הוא שם בגמ'. לענין בנין בית המקדש. וקשה לפי המבואר רפ"ב דשבועות. דאין בנין ב"ה דוחה יו"ט. ופירש"י הטעם. דכתיב את שבתותי תשמרו ויו"ט נמי מיקרי שבת. וא"כ אין ראיה. מדאיצטריך קרא דעשה דל"ת שיש בה כרת. דהא קרא איצטריך לענין יו"ט וצ"ע: *) עיין תוס' זבחים ק"ג וב"ק פח.