קובץ הערות עז

ולא דחויה גרידא. היה מותר להיטמאות גם לרחוקים. והא מנא תיתי. עיי"ש. ואפשר לומר דאין כונת הרמב"ם לחלק. בין דחויה להותרה. אלא דמיירי. באופן שאי אפשר לו להיטמאות לקרובים. רק אם יטמא גם לרחוקים. והוי אמינא. כיון שהתירה תורה. איסור טומאה. מפני כבוד הקרובים. מה לי טומאת קרובים או רחוקים. וכההיא דפריך בגמ'. ליתי עשה דאכילת קדשים כשרים. ולידחי ל"ת דקדשים פסולין. אף דבאכילת הפסולין. ליכא מצוה כלל. ולזה השמיענו הרמב"ם דהכא אינו כן. דדוקא הטומאה לקרובים דחויה ולא הותרה לכל. והטעם דילפינן מקרא. לה יטמא ולא לאחרים עמה]

ו) ואפשר לפרש בזה דברי הרמב"ן. מה שהוכיח. אמאי לא פריך בגמ' משבת בקרבן ציבור. והוא תימא דהא בגמ' בעי למילף מתמיד דדוחה שבת. וי"ל דכונת הרמב"ן היא. לקושית תוס' שם ד"ה, ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדיבור. וא"ת ונילף משאר קרבנות דדחי שבת עיי"ש. והיינו ממוספין. וס"ל להרמב"ן לתרץ קושיא זאת. דהיתרא דשבת גבי מוספין. הוא היתר גמור. דהוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. ואינו דומה לתמיד. דאינו היתר גמור. ועדיין צ"ע

ז) אבל לפי"ז מוכח מדברי הרמב"ן. דשריותא דאשת אח גבי יבום. ג"כ הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. וכן מוכח מדברי הרשב"א. פ' החולץ (דמ"א). גבי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה. כמ"ש לעיל בסימן ב'. לדעתו דאפילו תתבטל הזיקה. אחר שהותרה שעה אחת לא תחזור לאיסורה. ואילו בכלאים בציצית אם תתבטל מצות ציצית מהבגד. ודאי יחזור איסור כלאים למקומו. אפילו לדעת ר"ת. דכלאים הותרה. ולשיטה זו תיקשי מאד. מהא דאמרינן ס"ד הואיל ואישתרי גבי איסור אשת אח. ועיין ברמב"ן פ' נושאין על האנוסה. שהביא ראיה. דקירבא דאישות ליתנייהו בבני נח. מתמר. דאמר יהודה צדקה ממני. והא אכתי חייבת משום כלתו. והרשב"א כתב לדחות הראיה. דמותרת היתה לו ליהודה דבר תורה. משום יבמה. דקודם מתן תורה. היה יבום מותר בקרובים. אלא שרצה יהודה לנהג בה כדרך שצותה תורה באחיו לא באב. שהאח עיקר. ובקי היה בענינו. ויורה זה על בועז עכ"ל. ועיין ברמב"ן פ' וישב. והרמב"ן שהביא ראיה מזה. לא ס"ל כדחית הרשב"א. דלא הותר איסור ערוה. אלא במקום מצות יבום. אבל קודם מ"ת, שלא היה יבום מצוה. לא הותרו איסורי עריות בשביל יבום. והרשב"א ס"ל. דיבום מתיר איסור ערוה. אפילו במקום שאין יבום מצוה. אלא רשות. והוא כעין מ"ש למעלה. לדעת רש"י. בטומאת קרובים. ומצינו כה"ג בתוס' נדה (מ"ד). לענין פיקוח נפש בעוברין. עיי"ש דליכא מצות פיקו"נ בעובר. ומ"מ דוחה שבת. אף דליכא מצוה בהצלתו. דגוף פיקו"נ דוחה. ולא המצוה. וה"נ ס"ל להרשב"א גבי יבום

ח) ולפי"ז יש לדחות הראיה שהובאה למעלה. לדעת רש"י. דטומאת קרובים הותרה לגמרי מהא דאיכא מ"ד. לה יטמא רשות. דאפשר לומר גם להך מ"ד. דאינו אלא בתורת דחיה. כמו בפקוח נפש שדוחה שבת. שאינו אלא בתורת דחיה. לדעת הרבה ראשונים. ומ"מ גם פיקו"נ דעובר. דוחה שבת. וכן כתבו תוס' פ' המקבל. דהא דנטמא אליהו להתינוק להחיותו. הוא משום פיקו"נ. אף שלא מצינו מצוה להחיות מתים. וא"כ גם מדברי הרשב"א. שכתב דיבום מתיר איסור ערוה. אפילו במקום דאין יבום מצוה. אין להביא ראיה. דאיסור אשת אח הוא היתר גמור: סימן י' בדינא דהואיל ואישתרי וכו'

א) בהך דהואיל ואישתרי. מצינו שלשה אופנים. א) הא דעולא. הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו. ובזה נחלקו אביי ורבא. בר"פ כל הפסולין. דאביי סובר, דזה אינו שייך אלא בהותרה. ולא בדחויה. ורבא סובר, איפכא דבדחויה שייך טפי לומר. הואיל. וה"ט דרבא. דלא שייך לומר הואיל. אלא היכא שראוי להיות אסור. ומ"מ הותר. מפני איזה טעם. בזה אמרינן הואיל ואישתרי. אבל במקום שאינו צריך להיות אסור. מצד עצמו. אין זה אישתרי. ומשו"ה שייך טפי לומר הואיל. בדחויה יותר מבהותרה

ב) מצינו הואיל ואישתרי בפ"ק דקידושין (דכ"א). גבי יפת תואר. הואיל ואישתרי ביאה ראשונה. אישתרי נמי ביאה שניה. ועיי"ש ברשב"א. שהקשה מחייבי לאוין גבי יבום. דביאה שניה אסורה. ולא אמרינן הואיל ואישתרי. ותירץ דשאני התם. דשריותא דביאה ראשונה. אינה אלא מטעם דחיה. לא אמרינן הואיל. אבל ביפת תואר אינו מטעם דחיה. אלא שהתורה התירתה לו, וכן כתב הראב"ד בפירושו למס' תמיד. (הובא בשאגת אריה סי' ל'). ולכאורה קשה. דהא רבא קאמר אדרבא. דבדחיה שייך טפי לומר. הואיל ואישתרי. אבל באמת הך הואיל דאמרינן גבי יפת תואר. אינו ענין להך הואיל דעילא. דהתם אנו דנין על אותה מעשה בעצמה. דכיון שהותרה הכניסה לצרעתו. הותרה נמי אותה הכניסה בעצמה. לקריו. וכן מאשת אח לאחות אשה. שאנו דנין על אותה הביאה בעצמה. אבל ממעשה זו למעשה אחרת. לא נאמר דהואיל והותרה לו כניסה זו. הותרה לו נמי כניסה אחרת. ואילו ביפת תואר אמרינן. הואיל מביאה ראשונה לביאה שניה. וע"כ התם טעמא אחרינא איכא. דכיון שכבר הותר האיסור לגמרי. שוב אינו חוזר וניעור. ובדאיה לא שייך ה"ט. דמעולם לא נפקעה סיבת האיסור. אלא דביאה ראשונה נדחית מפני המצוה. ובביאה שניה ליכא עשה לדחותה. וכעין זה כתבו תוס' פ"ק דיבמות (ד"ח). לחלק מאיסור אשת אח. לחייבי לאוין עיי"ש. אלא דהתם אין סברא להתיר מטעם זה. רק קודם גירושין. אבל לא להחזירה לאחר שנתגרשה. דלא הותר האיסור לחלוטין. אבל ביפת תואר. הוא היתר גמור טפי מביבום

ג) עוד מצינו הואיל ואישתרי. במנחות (מ"ה) סד"א הואיל ואישתרי מליקה לכהנים. אישתרי נמי לדידהו נבילה וטריפה. משו"ה איצטריך קרא. נבלה וטריפה לא יאכלו הכהנים. וקשה דהואיל כזה לא אמרינן בשום דוכתא. דנימא הואיל והותר לצורך מצוה הותר נמי שלא לצורך מצוה. דא"כ בטלת כל מלאכת שבת. דהואיל והותרה שחיטת קרבן ציבור. הותרה נמי שחיטת חולין ובשאג"א סי' ל' הקשה כן על דברי הראב"ד. והקושיא הזאת קשה בדברי הגמ' הנ"ל

ד) והנה בר"פ גיד הנשה נוהג במוקדשין. ובגמ' פריך פשיטא. משום דאקדשה פקע איסור גיד. ובשאגת אריה הקשה. דאדרבה מ"ט נוהג במוקדשין ליתי עשה דאכילת קדשים. ולידחי ל"ת דגיד הנשה. כדפריך בזבחים. גבי חטאת כשרה שבלעה מפסולה. ומשני התם דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. והכא לא שייך האי שינויא: דג"ה אינו ל"ת שבמקדש

ה) ואפשר לומר לפי המבואר פ' העור והרוטב ק"כ. נבילה נמי אישתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים. ומשני כהנים משלחן גבוה קא זכו. ופרש"י והיתרא משום גבוה הוא. אבל לגבי הדיוט לא אשכחן דהותר.