קובץ הערות עט

ה) תוד"ה כולא משעטנז נפקא. מבואר מדבריהם. דהיכא דאפשר לקיים המצוה למחר. מיקרי אפשר לקיים שניהם. ומ"ש תוס' ריש שבועות. דלא אמרינן אפשר להמתין עיי"ש ד"ג. אין סתירה לדבריהם כאן. דהתם אין קצבה לההמתנה. אבל הכא אפשר להמתין עד למחר. ולכאורה נראה שחולקין על הרמב"ן והרשב"א. בחידושיהם פ' במה מדליקין. שכתבו דלא מיקרי אפשר לקיים שניהם. מה שיכול להמתין למחר. אבל באמת לדינא אין כאן מחלוקת דתוס' כתבו אליבא דמ"ד. דילפינן מקרא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט. ותיקשי לדידיה. דנילף מהכא דאין עשה דל"ת. וצ"ל משום דאפשר לשרוף למחר וילפינן מהכא דבכה"ג מיקרי אפשר לקיים שניהם. אבל לרב אשי דמשני. משום דיו"ט הוי עשה ול"ת. וליכא קרא לאסור שריפת קדשים ביו"ט. א"כ מוכח איפכא. דלא מיקרי אפשר לקיים שניהם בכה"ג

ו) תוד"ה או שנמצאו איילונית וכו'. ואומר ר"ת דההיא בדקיבלה עליה. והגרעק"א הקשה על תירוץ זה. מלקמן פ' הבא על יבמתו. וכרבי מאיר מי סבר לה. והתניא קטנה מתיבמת ואינה חולצת. דברי ר"א. ולר"מ אינה מתיבמת. שמא תמצא אילונית ומאי פריך. הא ר"מ אינו אוסר. אלא בדקיבלה עליה. ור"א דמתיר איירי בדלא קיבלה עליה. והנה בתוס' ישינים. תירצו על קושית תוס'. דר"מ איירי בדאיכא צרה. ואינה מתיבמת לפטור צרתה. אבל ר"ת לא ניחא ליה לפרש כן. דסתמא קתני לא מתיבמת. בין איכא צרה. בין ליכא צרה. וזהו גופא פירכת הגמ'. דר"ע סתמא קאמר מתיבמת. אפילו איכא צרה. ופוטרת צרתה

ז) שם בתוד"ה בתו. וכו' בתו מנשואתו. מערות אשה ובתה נפקא. דלא גרע מבת אשתו. וא"ת היכי נפקא. הא אין מזהירין מן הדין וכו' עכ"ל, והנה הא ודאי דלא שייך לומר. אין מזהירין מן הדין. אלא באיסור אחד. אבל בשני איסורין. לא שייך לומר כן. דאל"כ לא משכחת לחייב משום שני איסורין. היכא דאיסור חל על איסור וכן הוא להדיא. בתוס' פ"ק דכריתות (ד"ג) יעיי"ש. וא"כ הכא בבתו מנשואתו. דחייב שתים. משום בתו ומשום בת אשתו. כמ"ש הרמב"ם פ"ב מאיסורי ביאה. אין שייך בזה לומר אין מזהירין מן הדין. והיה נראה מזה. דס"ל לתוס' כדעת הראב"ד שם. דהני שתים אינן אלא לקוברו בין רשעים גמורים. ואינו חייב אלא אחת. אבל גם להראב"ד אינו מיושב. דכיון דמהני לקוברו בין רשעים גמורים. ע"נ ישנן בזה שני שמות. אלא דאינו חייב רק אחת. משום דאי' אחע"א. (ותימה דבבת אחת אחע"א). ואכתי לא שייך הך דאין מזהרין מן הדין. ועוד דבסוף תירוצם כתבו אבל בכלל אשה ובתה הוי שפיר בת שהיא בת אשתו. כדאשכחן דאמו שהיא אשת אביו הוי בכלל אשת אביו. ע"כ ומאי ראיה. דשם מפורש במשנה. דחייב שתים לחכמים. ואולי ראיתם היא מר' יהודא. דס"ל דאינו חייב אלא אחת

ח) ד"ה תינח היכא דנשא מת ומת. ואח"כ נשא חי. דאיחזיא לה ביני וביני. וכו' ויש לפרש החילוק הזה. בשני אופנים: א) דכללא דהואיל ואישתרי. לא מהני אלא לענין שלא יחול האיסור השני מתחלתו. אבל לא להפקיעו אם כבר חל. ב) י"ל. דהיכא דכבר נאסר אמרינן מאי חזית דאזלת בתר היתירא. לומר הואיל ואישתרי אישתרי זיל בתר איסורא. ונימא הואיל ואיתסר איתסר. ונ"מ בין שני הפרושים. אם שני האיסורין חלין כאחת. ואין אחד מהן קודם לחבירו. דלפירוש ראשון. שפיר אמרינן בכה"ג. הואיל ואישתרי. למנוע חלות האיסור מתחלתו. אבל לפירוש השני. לא אמרינן הואיל בכה"ג. דהא בזה ג"כ שייך לומר. מאי חזית וכו' וצריך תלמוד [עיין בכריתות י"ד. עתי אפילו בשבת לענין שעיר המשתלח אמר רפרם זאת אומרת. אין עירוב והוצאה ליוהכ"פ. ומסיק דהא דרפרם בדותא. דשאני שעיר המשתלח. דהכשירו בכך ביו"כ. ובתוס' שם כתבו. דביומא מייתי להא דרפרם. ולא מסיק בדותא היא. וצריך להבין. במאי קמיפלגי שתי הסוגיות. ואפשר לומר דפליגי. אי נימא בכה"ג הואיל ואישתרי. איסור הוצאה דיו"כ. אישתרי נמי איסור הוצאה דשבת. דהכא שבת ויו"כ חלין כאחת. דסוגיא דיומא ס"ל. דבבת אחת אמרינן. הואיל ואישתרי. וא"כ הא דרפרם. לאו בדותא היא. ושפיר מוכח. דאין עירוב והוצאה ליו"כ. דאי נימא דיש איסור הוצאה ביו"כ. ראוי לומר. הואיל ואישתרי יו"כ. אישתרי נמי שבת. וסוגיא דכריתות ס"ל. דבב"א לא אמרינן הואיל דאישתרי. ואין ראיה מיו"כ לשבת. דשאני יו"כ דהכשירו בכך]. *[ובדברי תוס' פ' התכלת מ"ט דאי נימא דעשה דהשלמה פוסלת בדיעבד לא שייך דחוי'. והקשה מהא דטומאה דחוי' בציבור. ובתוס' ר"פ אותו ואת בנו מנין שאותו ואת בנו נוהג במוקדשין עיי"ש בדבריהם דאם צריך לעשות פסח ואין לו אלא אותו שנשחטה אמו שייך דחוי' אי לאו קרא אלא משום דהוה עשה ול"ת וקשה דהא או"ב הוי מחוסר זמן ופסול בדיעבד כמו בע"מ ולא שייך דחוי'. ועוד דלפי האמת תיקשי גבי מחוסר זמן ממש בתוך ח' ימים דהתם ליכא לאו לחד מ"ד דרחמנא נתקי' מלאו לעשה א"כ בצריך לפסח יקריבנו תוך זמנו דעשה דפסח החמורה דוחה לעשה דמחו"ז. וצריך לחלק דבאו"ב הא דמקרי מחו"ז הוא משום הלאו דאו"ב וכיון שהלאו נדחה תו לא הוי מחו"ז [א"ה עיין לקמן סימן ס"ו אות ד' וצריך לחלק ודו"ק נ.] אבל בתוך ח' ימים האיסור להקריבו הוא מפני שהוא פסול כמו בע"מ ובזה ל"ש דחוי' אבל באו"ב הפסול הוא מפני האיסור דהא נוהג גם בחולין. ובזה שייך דחוי' וממילא ליכא פסולא. ומשה"ק במנ"ח מ' דהא כיון דהלאו נדחה ממילא ליכא עשה י"ל לפי' דעת התוס' בקדושין (ל"ד) דהיכא דאיכא עשה אלים הלאו

] ט) ד"ט ותימא לר"י. דאמאי לא אמרינן נמי לר' עקיבא עדל"ת. ובאבני מילואים כתב לתרץ קושיתם. לשיטת רש"י ס"פ החולץ. דאיסור ערוה. כשם שמונע קידושין מתחלתן. ה"נ מפקיע קידושין שכבר חלו. (ונראה בחידושי הרמב"ן שם שהסכים לשיטה זו. וכן נראה עוד בחידושי הרמב"ן ורשב"א בפ"ק. בסוגיא דצרת סוטה. וז"ל שאין קידושי סוטה נפקעין. ואם גירשה קידושין תופסין בה. לכתחלה כשם שאין הראשונים נפקעין ממנה עכ"ל). וא"כ לאחר ביאה ראשונה שתיאסר עליו. יפקע קנינו. ומשו"ה לא חל מתחילתו. דהוא קנין לזמן. וקנין פירות באשה לא אשכחן. כמ"ש הר"ן בנדרים עכ"ל. והנה לבד שדבריו נסתרין. מסוגית עליה. דקאמר בגמ'. דאי לאו קרא. הו"א אתי עשה ודחי ל"ת דאחות אשה. אין דבריו מכוונין בטעמו דקנין לזמן לא מיקרי. אלא היכא שלא חל מתחלה רק לזמן. אבל הכא הקנין חל לעולם. רק שאח"כ בא האיסור ומפקיעו. והיא הפקעה מחודשת. ודומה לזה מבואר ס"פ השולח. דביובל ראשון לא מיקרי קנין פירות. ומשום דלא הוי קנין לזמן. אלא קנין לעולם. ואף שהיובל יפקיע את המכירה. היינו שאז תתחדש ההפקעה. אבל קודם היובל. יש לו קנין לעולם ועוד מבואר בס"פ יש נוחלין. באומר נכסי לך. ואחר מיתתך לפלוני, אין להראשון, אלא קנין פירות. משום דלא הוי אלא קנין לזמן היינו לכל ימי חייו. ואילו כל אדם שיש לו נכסים. מיקרי קנין הגוף. אף שבמיתתו יופקע קנינו. וה"ט דבכל אדם המיתה היא הפקעה מחודשת. אבל בחייו יש לו קנין לעולם. משא"כ בנכסי לך ואחריך לפלוני. שגם בחייו אין לו אלא קנין לזמן: *) שייך לסוף סימן ז'